אני והגרושה שלי הסתדרנו רק בהתחלה של הקשר, כשעוד היו שוקולדים וזרי פרחים וכל מיני הצגות רומנטice כאלה. האשליה של אהבה מטורפת לא a durat mult ברגע שקיבלנו את הבשורה המשמחת, שבדרך ילד, וההורים שלנו דחפו אותנו מתחת לחופה עם כל הכבוד והחולצה הלבנה, כל האווירה התהפכה. המצב לא הידרדר עד כדי כך שנגיש בקשה לרבנות אחרי שנה של נישואים ובן אחד, אבל מספיק כדי לריב על שטויות איזה שלוש פעמים בשבוע.
למזלי, עבדתי בלי הכרה, והיא רבקה הייתה בבית עם הילד. ככה, היה קצת שקט בין שנינו; כל עוד לא דרכנו זה על זה בבית, וקלקלתי את הילד בכל הזדמנות, שרדנו את זה. כנראה בגלל זה, ברגע שהבן שלנו נהיה בן ארבע, נפל לנו האסימון שיאללה, שיהיה עוד ילד.
הילד השני איכשהו קירב אותנו, או לפחות גרם לנו להאמין שמצבנו לא על הפנים לגמרי. פשוט היינו עסוקים מספיק עם גני ילדים, טיטולים ותורים לרופא, שכבר לא נותר זמן להרבה מריבות.
ואז נולד השלישי. אני כמובן לקחתי עוד ועוד עבודה לילה ויום, שבתות וחגים ורבקה הרגישה שזה בסדר. אף פעם לא ידענו איך חוסכים, והאמנתי שאם אתאמץ, הילדים לא ירגישו שאני איזה סבא עלוב. גם את רבקה ניסיתי קצת לפנק, אבל כנראה לא מספיק, כי כשהבכור היה בן 11 והקטן בן 4, הגיע עורך-דין, ניירת, ופתאום רבקה הודיעה שהיא עוברת הלאה עם גבר אחר.
זה לא היה הדרמה הכי גדולה של המאה, אני מודה. כבר הבנתי שהיא יכלה למצוא מישהו אחר הייתה לה די זמן בין הגנים לבתי הספר, ואני, כל היום במשרד, זורק לעצמי בבוקר קפה ושואף אווירת אחריות. מה שבאמת טלטל אותי זה שהיא ממש רצתה להשאיר לי את כל הילדים.
היא תמיד עשתה קטעים של אמא-על, עפה על עצמה, ופתאום עייפה! ועוד התחילה לאיים, שאם היא תיאלץ לסחוב את הילדים איתה לנישואים החדשים, היא פשוט “תן אותם לאיזו מסגרת של הרווחה”. לה ולעובד החדש היה בראש להביא ילד משלהם, והישנים “יאללה ביי”.
ככה זה. החיים פה בישראל, גם כשחושבים שראו הכל, יש הפתעות. שיהיה בריאים הילדים שלי, אני, וגם רבקה. לפחות יש לי עכשיו תירוץ אמיתי למה אני נראה עייף בבוקר.
