תשמעי, אני חייבת לספר לך סיפור על אמא שלי ועל הבית בפרברי תל אביב. כל קיץ, אמא מתעקשת שנלך לשם משפצים קצת, מנקים את הגינה, אפילו לפני כמה חודשים בעלי התקין בריכה קטנה. יש גם פרגולה שאפשר לשבת בה בכיף. מאז שאחי התחתן, הוא לא מגיע בכלל. אשתו עינה פשוט לא אוהבת את המקום. היא עשתה סדר ואמרה: מאז שהתחתנת איתי, יש לך משפחה חדשה, עניינים שלנו קודמים לכל היתר. אם צריך עזרה, שתקראי לפועלים שיעשו את העבודה.
אמא לא כועסת עליה, מנסה להבין. אבל הפעם אמא עבדה כל כך קשה כל השנה, ולא הייתה לה אנרגיה להגיע לבית בקיץ. היא לא יכלה אבל דאגה לגינה אף אחד לא מטפל בה בכלל.
אמא הציעה לאחי לשתול משהו בגינה, אבל עינה שכנעה אותו שלא לעשות כלום. אני ובעלי חשבנו שזה דווקא יהיה נחמד לקחת קצת אוויר, סוף שבוע בבית הפרברי זה לגמרי קטע. וגם זה ירגיע את אמא.
קנינו שתילים, זרעים, ניקינו את האדמה, חידשנו את הערוגות, השקנו את החממה. כל יום ראשון נחתי, אבל רק אחרי שהכל נעשה בדיוק כמו שאמא אמרה.
השבוע שעבר דווקא נסענו לסופ”ש אצל ההורים של בעלי, אז הבית היה נטוש. מה שנגלה לנו בשבת שאחריה די הלם אותי מישהו היה שם. דפקתי על הדלת ואיש לא פתח, אבל עינה הצצה דרך החלון ואומרת: החלטנו להשכיר את הדירה שלנו ברמת גן ולחסוך כסף לחגי תשרי, אז אנחנו גרים פה. אז תעשו טובה, לא הזמנו אתכם.
שאלתי אותה, אמא יודעת מזה? ברור, מאיפה את חושבת שיש לי מפתח? עינה ענתה.
התקשרתי לאמא, והיא אמרה: כן, נתתי את המפתחות לאחיך, הוא אמר שיבוא לעזור. מיה, הם גרים פה, לא עוזרים בכלל. עינה לא עושה כלום ולא נותנת לנו להיכנס.
מה זאת אומרת הם גרים שם? שאלה אמא. פשוט ככה, הם השכירו את הדירה שלהם ועברו לבית הפרברי. אמרתי לאמא את כל האמת.
אם הם דואגים לגינה, משקים ומנקים, שיישארו. אם לא תוציאי אותם, שלא יעשו קומבינות. מכירים את הטריקים שלהם, באים בסתיו וקוטפים ירקות בלי להשקיע גרוש. תגידי שזה תורם לטפל בבית. אמא החליטה.
דפקתי שוב על הדלת. מה? עינה צעקה. סיפרתי לה את החלטת אמא. עינה אמרה שאין לה שום כוונה לטפל בגינה. יש לי תור למניקור! מה אני, העבדת שלכם? ואם כבר נשתול משהו, מי אמר שנחלוק איתכם? רוצה תקני מאיתנו. הכל יהיה שלנו. היה ברור שצריך להוציא אותם. הם לא הקשיבו, אז אמא דיברה איתם בעצמה ואמרה שילכו. אחי צעק: אבל איפה נגור? מישהו כבר גר בדירה שלנו! הצעתי שיחזירו את הכסף.
אין סיכוי, כבר הוצאנו אותו על עגילים לעינה. הוא אמר. בחיים לא נקבל אפילו חצי משווי שלהם אם נמכור אותם. ומה נעשה עכשיו? זו לא הבעיה שלי. לפחות היית מודיעה לאמא על התכנונים שלך. זה לא יפה ככה בלי לבקש. ממש חצוף.
בסוף עינה ואחי נסעו לאמא שלה, קיללו אותי בדרך. לא נחזור לפה יותר אף פעם! תסתדרו לבד!
אבל משהו אומר לי שהם יחזרו בסתיו עם שקיות בשביל התפוחים והבטטות…
