המשפחה הגדולה
אמא, אבא שוב לקח כסף
רונית זזה אל הארון, מוצאת בין הבגדים כמה שטרות, סופרת. שני מאיות של שקלים חסרות! נראה סכום קטן, אבל זה מה שהיא מקציצה למכור עצים. ותום יודע את זה היטב הוא לעולם לא שם משהו בקופת החסכון!
רונית אוספת את כל הכסף, מגולגלת אותו ומסתירה מתחת לשטיח בחדר הילדים.
בואו נקרא לארוחת ערב, קוראת היא לילדים.
מזיגה של מרק לכל אחד, שפכה להם תה, ושמה לכל אחד שני ביסקוטים.
אמא, למה את לא שמה לעצמך? שואל איתן במבט רציני.
קודם כל, אני לא חוה למתוקים, ושנית, אני רוצה לשמור על קו הגוף, משיבה רונית.
תומר מביט בה בחיוך.
אמא, את כבר יפה!
היא צוחקת.
תאכלו!
אחרי הארוחה רונית שוטפת את הכלים, ואז נכנסת לחדר הילדים. תום קורא שיחה לשושנה, ויובל מצייר.
נותנת לכם עשר דקות לסיים כל מה שעליכם, אחרי זה הפסקה! נושקת לכל אחד ויוצאת. עכשיו צריך לתפור את המעיל של יובל, הוא התווכח היום בבית הספר, ואז אפשר גם להירדם.
רונית לוקחת מחט וחוט.
עשר שנים לפני כן היא נישאה לתום. אז הייתה בת שמונה עשרה, בלי ניסיון ובלי שכל. תום היה חזק, זז עם כסף בכל מקום. היא, בחוסר דעת, חשבה שהוא יודע איך להרוויח אותו. רק אחרי החתונה גילתה שתום משחז את הכסף שמכרו את הדירה שקיבל מהוריו.
יש לך עוד דירה? שאלה רונית.
למה? יש לך דירת שני חדרים.
חכי, לא הבנתי מכרת את הבית שלך רק בשביל הכסף?
אויי, רונית, אל תהיה כל כך רצינית! אנחנו רק חיוים!
היא נחשבה שהסיבה אחרת, שלא היה אפשרי לאדם נורמלי לעשות זאת. אבל זה היה המצב. כשאיתי יובל נולדו, תום אפילו קיבל עבודה זמנית, אך לא נשאר שם זמן רב. אחרי שנתיים חזר לחפש עבודה, כי שום מקום לא הכיר אותו כפי שהוא רצה.
מאז נולדה שושנה, רונית תמיד חלמה על הרבה ילדים, אבל אחרי ההולדה הבינה שאם לא נקטו בצעדים, ייהרגו ברעב. היא החליטה לשכור את הדירה ולעלות לכפר. בית ריק של חמש שנים בירושלים קיבל מהדודה.
תום קיבל את ההצעה בחיבה:
בטח, תעברי, לי בעיר הכול מתאים.
רונית תפסה רגש חמור.
תוכל להישאר, רק לא בדירה הזאת. מחר תגיעו דיירים.
את משוגעת? איך דיירים? אתה שואל אותי?
למה אני שואלת? זאת הדירה שלי!
תום נזע, אבל נסע לכפר. חצי שנה חיפש עבודה כפר גדול עם חוות חקלאיות וטחנות, אפשר לעבוד. הוא מצא את כל העבודה לא מתאימה, רק מתפנק עם הבנות.
מרינה, חברה ותיקת של רונית, חוותה שתום מתרחק. רונית נזכרה:
אולי הוא ימצא מישהי אחרת!
אבל רונית ידעה שהחיים קשים יותר בלעדיו.
פתאום נשמע דפוק על הדלת. בחור עם מעיל כבד נכנס, מתיישב לשולחן, רונית ממשיכה לתפור.
לא הבנתי, אתה חזר? בא לך לאכול? שואלת רונית.
תום, למה לקחת כסף? שואל הוא.
כבר קראת? גם לי כסף! גברים מזמינים בירה, למה אני אמור ללכת בחינם?
תבין, אתה תעבוד ותתמוך במשפחה.
למה אני לא יכול לחזור הביתה, לאכול ולשכב לישון?
אפשר, רק הערב תאכל מה שקנית בעצמך. צריך לקנות עצים למזגן, והמעיל של יובל נקרע!
תום מביט בה מבולבל.
עכשיו אני צריך ללכת לישון רעב?
רונית משחררת כתפיה, תום מתיישב כמה רגעים, מתלבש וצועק: תתאכזבי! ונעלם בלילה.
עשר שנים חולפות, ותום נראה כאילו הוא עדיין במיטבו, צעיר ויפה. רונית מביטה בידיה ציפורניים קצרות, עור קשוח. היא מדמיינת לשטוף אותה במים קרים.
ברגע שהיא מגיעה לעבודה, היא מגלה שהשכר גבוה במיוחד למקחנת חלב. היא מעולם לא טיפלה בפרות, אבל כאן אין ברירה. היא לומדת את המקצוע בקושי.
הדבר שהכי אהבה בחייה הציור נזרק על השולחן. היא קמה, הולכת אל התנור, מושיטה את משקף הציור. הילדים מסתכלים עליו, היא צריכה לסיים. היא נושמת, מכסה את הקנבס במצב, והולכת לישון.
בבוקר הבא, חוזרת לבית, רואה שני מזוודות גדולות במרכז החדר. על הספה יושבים הילדים, ועל הכיסא תום. היא נכנסת, הוא קם:
אז למה, אחרי כל זה, השארת את הילדים ללא אב? זה בגלל האופי שלך!
רונית מרגישה קלה פתאומית, מחייכת ושואלת:
מצאתי טפש יותר ממני?
תום מתבזה, תופף במזוודות, מנסה לצאת, אך נקע בדלת העץ הישנה שהיא ריבתה עליו קבוע. הוא נופף בחזקה, החלונות רועדים.
שושנה מתקרבת לאמא:
אמא, האם אבא יחזור?
כנראה שלא, יקירתי.
היא חושבת ואז שואלת:
מישהו יגנוב את הסוכוליות שלי?
אין יותר.
רונית מרגישה שהיא, ולא תום, אוכלת את הסוכוליות של שושנה.
יום אחרי זה היא מגלה שתום עזב את הכפר. הוא בטח נשף אוויר נקי. לא ברור אם יחזור לעיר, אבל זה כבר לא עניינה.
שבוע עובר, רונית מתחילה לדאוג: התשלומים לא מגיעים, היום השני מאחר, והטלפון לא נענה. היא צריכה לנסוע לעיר, לבקש חופשה. היא בודקת את לוח הזמנים, כשאיתן אומר:
אמא, מישהו נפל ליד הבית.
רונית מציצה בחלון הקפוא ורואה רכב על קצה הכביש, גבר רץ סביב.
הוא יתקשר? שואלת היא.
לא, המנוע לא מפעיל, אני מתבונן חצי שעה. נקרא לו, נציע לו תה?
בטח, רץ, קרא, ואני מכינה תה.
איתן מביא לביתה גבר בן שלושים וחצי, עם שפתיים כחולות מקוררות. הוא לוחש:
תודה! אני רק רוצה להתחמם ואז ללכת. קוראים לי מרק.
תיכנס, קח תה, אתה אפילו לא מדבר, אני רונית
מרק יושב, הילדים צופים בו. הוא שואל בחשש:
אתם צעירים, כולם שלכם?
שלי, בטח.
מזל! תמיד חלמתי על משפחה גדולה.
ולא?
מרק משיב שהפרדותיו עם האישה הקודמת גרמו לו להינשא, ולא היה לו ילדים. הוא מסיים את התה כשמתקשר בטלפון.
מה? המשאית לא תגיע, חורף חזק, תצטרכו לחכות עד הבוקר.
אל תדאג, נשאיר אותך כאן על הספה, בבוקר תצא.
ומה אומר בעלך?
הוא לא יגיד דבר, הוא ברח.
מרק מתפלא:
ממך? אומרת שהשארת שלושה ילדים?
כן, אנחנו טובים גם בלי.
בבוקר, מרק מתעורר מישהו מזיז את הכרית שלו. בת שקט, סוונטה (שושנה) מציעה לו סוכרייה. מרק כמעט בוכה, חולם על המשמעות של ממתקים במשפחה של שלושה ילדים ואמא.
הכל מתאחד, הוא מביט ברונית וודאי שמצא סיבה לחזור. הוא לא הגיע למקום שהמזמין חיפש.
שניים ימים לאחר מכן, רכב מוכר עומד בפתח. מיתיו, כמו תמיד, רואה את הכל.
דודי מרק הגיע!
איתן שמח, כי בפעם הקודמת, כשהאמא לא ראתה, הם הסכימו שדוד מרק יביא לו קונסולה ישנה. עכשיו הוא רץ אליו.
מרק מביא לא רק קונסולה, אלא שני שקיות מתנות. כשנכנס לבית, רונית לא לבד יש לה אשתו, שהביטה במרק בסקרנות. רונית לבושה, ולא נראית כאילו היא עובדת.
מרק סליחה, אין לי זמן להגיש תה, מרינה תדאג, אני מאחר לאוטובוס.
אתה בעיר?
כן.
אז מבטלים את התה. אתן אותך.
מרינה דוחפת לאחור את רונית המבולבלת. בדרך, רונית מספרת למרק בחשאי על הסיבה לנסיעתה לעיר. הוא אומר:
אלך איתכם. זה לא כל כך רחוק, וגם תמיכה.
תודה רבה! אנשים טובים, אבל עדיין
מרק משלים:
רונית, בואי נשתמש באת?
הוא מציג לעצמו את המפעל שבו הוא והדוד בונים רהיטים בעץ טבעי. הוא בא לבדוק חדה שהצעת להם לקנות.
הם מגיעים לבית רונית, היא פותחת את המפתח, הדלת נפתחת בלי לצלצל. היא נכנסת ומבינה. במרכז המסדרון פוזרים נעליים של תום, לאחר מכן עקבים של נשים, ותום, עטוף במגבת, ניגש לחדר עם בקבוק שמפניה ביד.
רונית? מאיפה אתה?
הוא כמעט משחרר את הבקבוק.
מאיפה? איפה הדיירים? ומה אתה עושה בדירה שלי?
הדיירים? עזבו, בטח. אני צריך מקום לחיות!
למה הדירה שלי כאן?
בעצם היא גם שלי!
איזה בלבול!
אני גר איתך עשר שנים! אין לי פינה לשלי?
אתה לא תאמין, אבל כן!
רונית נכנסת לחדר, והאישה הצעירה שמגיעה מהמיטה תופסת אותה.
תום! מי זאת?
רונית מוסרת לה שמלה.
תוציאו אותי מהדירה! וקחו את תום איתו!
מה? זאת הדירה של תום! תום? אתה רימה אותי? אני טיפשה! קונה לך שמפניה!
האישה מתעטפת, רונית משתרכת. תום ישב על הספה.
אני לא אלך לשום מקום. אם רצית לחזור אליי, היה צריך לתכנן משהו יותר מושך. חשבת שאני לא מבינה שאתה בא לבקש חזרה? ועם מי אתה?
תום מביט חמור במרק. מרק מחייך:
שומר סגור. לך, יש לך חמש דקות לאסוף, אחר כך נזכיר לך שלמדתי קיקבוקס חמש עשרה שנה.
רונית יוצאת למטבח, אולי זה לא יפה להשתמש בעזרה של מרק, אבל אין מה לעשות עם תום.
פתאום דופקים בדלת. מרק נכנס עם טלפון, מכתיב את כתובת רונית.
צריך להמתין כמה דקות, יגיעו, יחליפו מנעולים.
תודה, מרק. בלי אותך לא הייתי יודעת מה לעשות. גורל שלח אותך אליו!
רונית, דיברנו על את?
סליחה, שכחתי
הוא מביט בה כך שרונית מסמיקה, מתביישת.
שלוש שנים חולפות.
מרינה ורונית יושבות עם תה. מרינה מסתכלת סביב:
מה, מזל טוב, הבית שלך הפך למפלצתי!
זה נכון מרק עושה את הכול בשבילנו.
זה נהדר!
מרינה מתבוננת בתמונת הילדים שרונית סיימה מזמן.
אפשר לצייר אותי גם?
מרינה! בטח, יש לי הרבה זמן פנוי עכשיו!
מרינה מביטה בה בתמיהה.
אתה? מה זה?
כן לא יודעת איך להסביר למרק. חודשיים כבר
מרק נכנס לחדר ברגע שלפני זה, שומע הכל. הוא תופס ברגע את מרינה ומסובב אותה סביב.
אני רוצה ילד! וגם ילדה! סוף סוף נבנה משפחה גדולה!
