התאהבתי בנעמה ממבט ראשון, ברגע שראיתי אותה. נשבתי בקסמה וביופיה, ופשוט לא הצלחתי לעמוד בפני השילוב של אינטליגנציה, משיכה וטוהר שראיתי בה. הרגשתי שאני האדם הכי בר מזל בעולם שיש לי לצידי אישה כל כך מיוחדת, ולא היססתי להציע לה נישואים.
החלטנו לעבור לגור יחד, ומיד בתחילת הדרך נעמה אמרה לי בגלוי שהיא לא אוהבת לעשות עבודות בית. היא העדיפה להשקיע בקריירה שלה ולהתחלק במטלות הבית בצורה שוויונית. לא ראיתי בזה בעיה, וקיבלתי את זה על עצמי. באותו הזמן חשבתי שמדובר בהסדר ישר והוגן, ולא תיארתי לעצמי לאן זה עתיד להוביל אותנו.
חילקנו בינינו את המטלות הביתיות, ונעמה הבטיחה שהיא מסוגלת לשלב בהצלחה גם קריירה וגם בית. האמנתי בדבריה ולא התעקשתי על שלי.
עברו כחצי שנה, והתחלתי לשים לב שהדברים לא מתקדמים כמו שתכננתי. הקריירה של נעמה לא התפתחה כפי שקיוותה היא עבדה בעבודה חלקית שלא קשורה לתחום שלה, עם שכר לא קבוע ולוח זמנים מאוד לא יציב. את כל מה שהרוויחה היא הוציאה על רצונות אישיים בלבד. ובאותו זמן, עבדתי מבוקר ועד ערב בלי הפסקה. יחד עם זאת, נעמה העדיפה להיצמד רק למה שנוח לה בכל מה שקשור לחלוקת המטלות, ולעיתים קרובות העלימה עין מהאחריות שלה.
בתחילה עשתה את חלקה במרץ, אבל בהדרגה ההתלהבות דעכה. הבית נהיה מבולגן יותר, ערמות כביסה לא מגוהצת הצטברו בכל פינה. להפתעתי, היא האשימה אותי וטענה שאני צריך לעזור לה יותר. היחס הזה פגע בי מאוד. הרגשתי בלתי נסבל לנסות לאזן בין עבודה תובענית לבין תחזוקת הבית. בסופו של דבר, מלכתחילה הסכמנו שננהג ביושר ונחלק את האחריות באופן הוגן.
קיוויתי שאחרי הלידה הדברים ישתפרו, והנחתי שנעמה תהיה זו שתשגיח על הילדה ותדאג לבית בזמן חופשת הלידה שלה. לצערי, המצב רק הלך והחמיר. לפעמים אני מרגיש שאולי היה לי יותר קל בלעדיה. המריבות בינינו הפכו לדבר שבשגרה.
למרות שאני מנסה להבין את נקודת המבט של אשתי ולהיכנס לנעליה, קשה לי להשתחרר מהתחושה שהצרכים שלי לא מקבלים מענה. אני עובד קשה במשרד ובבית, מתמודד עם אינסוף משימות וגם צריך לטפל בענייני הבית. כל מה שאני רוצה זה לנוח קצת.
אני שואל את עצמי מה בדיוק נעמה עושה במהלך היום בחופשת הלידה, מה מפריע לה לבשל ארוחת ערב או לסדר את הבית. הבת שלנו בת חודשיים בלבד ורוב היום ישנה, ואני בטוח שבזמן הזה אפשר להספיק לא מעט. קשה לי לא לחשוב מה יקרה אם יהיה לנו עוד ילד. אני בעד שוויון ותמיכה הדדית, אבל נראה שלנעמה קשה להבין את המשמעות של זה.
אני לא רוצה לפרק את המשפחה, כי הבת שלנו יקרה לי מעל לכל. אבל אני מרגיש שפשוט הגעתי לגבול של הסבלנות שלי. אני לא יודע איך להמשיך ככה. את מי את/ה חושב/ת צודק בסיפור שלנו?
