אצל סבתא שורה בכפר מת לה החתול – חתול ותיק ומכובד, עם קבלות על ניצחונות רבים מול חתולות וחתולים יריבים, וציד מוצלח של מכרסמים. אבל הזקנה עושה את שלה – עשרים שנה כמעט החזיק מעמד בלי שיפוץ יסודי. סבתא שורה עטפה את האהוב שלה בבד לבן, לקחה את האת ויצאה מאחורי הגינה לקבור אותו. בעלה, וסילי ירופייביץ’, התעסק בפינה של החצר במרתף: משהו שם למטה תיקן, קילל בשקט. לאחר שהעניקה כבוד אחרון לחתול, כיסתה את הבור ויצאה מהמקום, עם האת ביד. בדרכה פגשה את השכנה העירונית – פייגה. – שלום לך, אלכסנדרה, – בירכה פייגה ושאלה בנוהג: – מה את עושה? – נו, – אמרה שורה, – ואסיה שלי סיים את תפקידו, המסכן. האל קרא לו אליו. בכיתי וקברתי אותו מאחורי הגינה. מהחדשות האלו פייגה שכחה לאן הלכה. הרי רק אתמול ראתה את וסילי במכולת, קונה סוכר, פרלמנט וערק קטן. – לא יכול להיות! – קראה. – וסילי שלך מת? איך כל כך פתאום? רק אתמול דיברנו. – נכון, היה עירני אתמול, – הנהנה שורה. – כל היום שמח, אכל הרינג שלם. אפילו בערב שיחקנו מיטה… העיניים של פייגה התעגלו. – והבוקר, פתאום נחלש ואסיה שלי, חלה… – השלימה שורה. – שכב על הספסל, רטן משהו – ונפח נשמתו. פייגה עשתה סימן. – ככה זה קורה, – מלמלה. – היה-לא היה. ולמה האת ביד? – הרי אמרתי, – חזר שורה, – קברתי אותו מאחורי הגינה, עטפתי יפה והשארתי סימן מענף שלא אשכח. פייגה, עירונית חסרת מושג במנהגי כפר, הופתעה: ככה סתם לקבור את הבעל מאחורי הגינה ועוד לסמן בענף? – את ממש דואגת, אלכסנדרה, – פלטה פייגה בבלבול. – סתם ככה קברת? לא צריך לקרוא לפחות את השוטר שיאמת מוות? עכשיו שורה הביטה בה מוזר: – מה את מדברת, – חייכה, – ואסיה היה גבר, אבל מה כל פעם שוטר? שיבואו הפרקליט הראשי, אולי? פייגה שתקה. שורה העבירה את האת לכתף השנייה. – אולי בעיר עושים ככה, – אמרה, – אצלכם חכמים, יש שוטרים, יועצים, משפט… אצלנו פשוט: מת – קח את האת וחפור. מאחורי הגינה יש הרבה מקום. – כן… – פלטה פייגה, – עדיין יש לי הרבה מה ללמוד על הכפר שלכם. אבל למה לקבור בין העשבים? מה, אי אפשר במקום מכובד? חוסר ההבנה הרגיז את שורה: – לאן הייתי לוקחת אותו? לבית עלמין עם אנשים טובים? יומרני מדי. מאז ומתמיד פה קוברים מאחורי הגינה. פייגה ישבה בזהירות על גזע עץ. ניסתה לא להסתכל על האת. הרגליים רעדו. – את משהו, שכנה, – אמרה לבסוף. – מאחסנת את כולם מאחורי הגינה? וכמה היו לפני וסילי? – לא מעט, – חשבה שורה. – לפני וסילי היה מישה, רך מבחוץ, נבזה מבפנים – הולך לישון איתי, בבוקר סדין רטוב כולו. חטפתי אותו! ולפניו – סימקה… היה עדין וחמוד. גם הוא, זמנו הגיע. לא חסר לי, מתחלפים. ותקעה את האת בקרקע. – כולם בשורה מאחורי הגינה: ואסיה, מישה, סימקה… אבל לא נורא, טוניה שלי הבטיחה בקרוב אחד צעיר. לי לא יחסר לעולם. מה חשבה פייגה – לא נדע, כי ברגע ההוא הופיע פתאום וסילי ירופייביץ’ בעצמו – מכוסה בבוץ ועצבני כמו שד: – את רוצה להמית אותי, קורנישון זקנה? – צעק לאשתו. – כיסית אותי שם כמעט עד למעלה, צעקתי, השתוללתי – בקושי יצאתי! והיא פה מפטפטת… חטף לה את האת: – תביאי לי את הכלי! אני הולך לחפור החוצה את המגפיים… וגם את הערק שכחת שם. וכאן פייגה נפלה על הגזע והתעלפה. אז בקבוק הערק מהמרתף התגלה כשימושי מאוד.

אצל סבתא שושנה במושב מת אחד החתולים. חתול ותיק היה, בעל רזומה לא רע בכלל המון ניצחונות על חתולות השכונה, מתחרים מובסים ועכברים מצונפים מאחוריו. אבל מה לעשות הזקנה הגיעה גם לחתול, וכבר לא היה לו טורבו. עשרים שנה הסתובב בעולם הזה בלי שום טיפול גדול גם זה הישג.

שושנה עטפה את חתולהּ האהוב בסדין לבן, תפסה כלי עבודה ויצאה מאחורי החצר לקבור אותו. בעלה, ראובן בן יצחק, התעסק בפינה של החצר במחסן: הבריג, ניסר, קילל בשקט כי שום דבר לא עבד כמו שצריך.

אחרי שסיימה עם הטקס, כיסתה שושנה את הבור, חזרה בשביל עם הכלי ביד כולו מרוח בבוץ. בדיוק עברה שם השכנה, הגברת פייגה מהעיר.

“שלום רב, שושנה בת אברהם!” בירכה אותה פיי, ושאלה בנימוס “מה את עושה שם?”

“אה, מה אגיד,” ענתה סבתא שושנה, “רובי שלי הלך לעולמו, המסכן. השם אסף אותו אליו. בכיתי, עטפתי וקברתי אותו מאחורי החצר.”

פייגה נעצרה באמצע הדרך אך רק אתמול ראתה את ראובן אצל הירקן, קונה סוכר, עגבניות וחצי בקבוק עראק.

“נו באמת!” אמרה, “רובי שלך מת? מה, ככה פתאום? רק אתמול ראיתי אותו!”

“נכון, עוד אתמול התרוצץ כמו ילד,” הנהנה שושנה. “היה שמח כל היום, אכל דג מלוח שלם. אפילו שיחקנו דמקה בלילה.”

העיניים של פייגה התחילו להתגלגל.

“והבוקר התעורר אצלי רובי עגום, הרגיש לו לא טוב…” המשיכה שושנה. “שכב על הספסל, מלמל משהו ונפרד מהעולם.”

פייגה עושה לעצמה סימן שאלה על המצח.

“איך זה קורה,” פלטה. “היה, היה ופתאום אין. ומה הכלי הזה אצלך ביד?”

“כבר אמרתי קברתי אותו מאחורי החצר! עטפתי, שמתי סדין, שמתי סימן מענף שלא אשכח איפה.”

פייגה, שבאה מהעיר ופחות בעניינים של המושב, התפעלה מהפשטות שבה שושנה קברה את מה שחשבה שהוא בעלה, וסתם ענף שתלה לזיכרון.

“את ממש דואגת, שושנה, אי אפשר להכחיש!” גמגמה פייגה. “פשוט הלכת, קברת! אבל לא צריך… נגיד… להזמין רופא או משהו, שירשום מה קרה?”

עכשיו שושנה מסתכלת עליה כאילו נפלה לה בלטה על הראש.

“איזה שטויות את מדברת!” צחקה שושנה. “רובי היה תותח, אבל מה המשטרה תבוא לבדוק כל רובי שהולך? שייגשו ישר ליועץ המשפטי לממשלה?”

פייגה נאלמה דום. שושנה החליפה את הכלי מיד לצד השני.

“אולי אצלכם בעיר ככה נהוג,” אמרה בהשלמה, “אצלכם הכל משפטים, יועצים, חוקים… אצלנו יותר פשוט. מת משה קח כלי וחפור. בשדה יש מלא מקום.”

“אה…,” גמגמה פייגה. “מרגישה שאני עוד לא מכירה את המושב. אבל למה קברת אותו בכלל בשדה, בין הקוצים? למה לא חלקה מסודרת?”

הבלתי-הבנה של פייגה התחילה לעצבן את שושנה.

“לאן אני אלך איתו כשהלכה נשמתו?” נבחה עליה, “לא לבית עלמין ליהודים טובים! מה פתאום! מאז ומעולם כולם קוברים בשדה מאחורה.”

פיי התיישבה בזהירות על קוביית עץ, נזהרת לא להסתכל על הכלי הבוצי ביד של שושנה. רעידות קלות תקפו אותה ברגליים.

“נו באמת,” אמרה לבסוף השכנה, “את קוברת שם את כולם! וכמה כבר היו לך חוץ מרובי?”

“אה, לא מעט,” חשבה שושנה. “לפני רובי היה לי מיקי מתוק, אבל נבלה אמיתית. תורן עוקץ מתחת לשמיכה, כל הלילה ובבוקר מלחמות עם הכביסה! ולפניו סמי. אוהב חיבוקים ומתפנק גם הלך. הרבה הספקתי במשך השנים.”

בבת אחת שתלה את הכלי באדמה כאילו סימנה סוף פסוק.

“עכשיו כולם בשורה! רובי, מיקי, סמי… המתוקים שלי. אבל לא נורא, תמרה מבטיחה שתביא לי צעיר חדש. לי לא ייגמרו אף פעם!”

מה פייגה בדיוק חשבה, לא נדע. כי באותה שנייה הגיח ראובן, בן-יצחק, כולו עטוף בבוץ וכועס כמו שד.

“את רוצה לחסל אותי, זקנה?!” התפוצץ. “כיסית אותי שם עד הראש, אני צועק, שורט, מנסה לצאת… בקושי השתחררתי, ואת עומדת פה מרימה סיפורים!”

הוא חוטף ממנה את הכלי בזעם:

“תביאי את זה! יש לי שם מגפיים לחפור וגם העראק נשאר בפנים!”

רק אז פיי נשמטה מהקובייה ואיבדה את ההכרה. הבקבוק מהמחסן התגלה כשימושי ביותר.