ביומן שלי, אני כותבת: לכל אחד במשפחה יש איזו טראומה קטנה או גדולה, אבל היום זה היה תור של דודה רינה. סט הכוסות והצלחות שלה, אותו אחד שקיבלה לחתונה – נשבר לגמרי. עשרים וארבעה חלקים פורצלן, עם עיטורים של עלי זהב קטנים ותחתית שכתוב עליה תוצרת גרמניה. הכל התרסק אחרי שדוד קובי ניסה להוריד את הקופסה מהמדף העליון ונפל איתה יחד.
“דוד קובי, נו באמת”, רינה ניסתה להחזיק את עצמה ולא התעצבנה מיד, כאילו פורצלן אמור להחזיק לנצח. אחר כך, כשטלטלת האבידה הגיעה אליה, היא נשכבה על הספה, קראה “קובי, תביא לי מים, ואולי איזה קלונקס!” והתחילה להודיע לכולם ואפילו לי, גם שאנחנו לא גרות כבר באותה עיר על האובדן. היא ספדה למנה צעירה שלה שנפצה לאלפי רסיסים לאורך השנים.
“זה היה מתנה מההורים של קובי, לפני עשרים שנה!” היא בכתה. “לא נגעתי, שמתי אותו בארון, חיכיתי לאירוע חגיגי, אולי לחתונת כסף, לא יודעת. ועכשיו? אבא שלי נפטר, קובי עם רגל כואבת, לי יש לחץ דם גבוה. ולא רק זה אף אחד, תשימי לב, אף פעם לא אכל מהצלחות האלה. איזה טיפשות…”
זה גרם לי לחשוב. למה אנחנו שומרים סטים, תכשיטים, תשוקות חדות וצבעוניות לרגע ‘המתאים’? למה נרות ריחניים שמורים בקופסה ל”לילה מיוחד”, עגילים עם יהלומים מחכים בקופסה ובינתיים האוזניים מסתפקות בחיקוי? למה נגדיר מראש לילדים מתי מותר לקחת חטיף מהשולחן ולשמור מילים חמות רק ליום המשפחה או יום האהבה?
מה מבדיל את הרגע הזה היום באמצע השבוע, מארוחת שישי או מהחגים? מי קבע שיש עוד המון זמן?
כשהיו פיגועים בתל אביב או בחיפה, כמעט כל הטלפונים מהאנשים הלכודים היו מילים של אהבה. “אני אוהב אותך”, “את יקרה לי’. זה מה שהרגישו שצריך להספיק להגיד פה בעולם לפני שמפסידים הכל.
המציאות, כך כתוב בויקיפדיה, היא כל מה שקיים עכשיו בין העבר לעתיד. אין טעם לדחות או לאחסן לארון הגבוה, לא לשמור הכל ל”פעם”. מה שנותן שמחה ורוגע היום מותר לשימוש כאן ועכשיו.
מחר, מי יודע? יש רק את היום והוא לא פחות חד-פעמי, לא מפברואר, לא מהחגים, לא מהיום שנחכה לו. עדיף להשלים, לראות ים (טוב, לפחות את הים בתל אביב), לשחק עם הבן, לחבק את הבת, להביא לאמא עוד בקבוק בושם טוב להשתמש בו כל בוקר, לא רק בשבת. להספיק לקרוא, לטעום מרק דגים שאבא מבשל, לצפות שוב בסרט שאנו אוהבים ולשכוח מהכלים בכיור.
וכן, אני מתכננת לקנות לדודה רינה סט חדש ב-500 שקלים ולארגן ארוחה משפחתית גדולה לא כי יש סיבה, אלא כי היום ישנו, ולא בטוח שמחר יחזור.
להגיד “אני אוהבת” להספיק, ממש לפני שהמסך כבר יורד.
