אף פעם לא חשבתי שהאדם שיפגע בי הכי הרבה תהיה החברה הכי טובה שלי. הכרנו מעל עשר שנים, היא ישנה אצלי, בכתה איתי, הכירה את הפחדים שלי, הכישלונות והתוכניות. סמכתי עליה בלי גבולות. כשהכרתי את הבחור הזה, סיפרתי לה כבר ביום הראשון. בהתחלה העמידה פנים ששמחה בשבילי, אבל בתגובות שלה תמיד היה משהו מוזר—היא לא אמרה “אני שמחה בשבילך”, אלא “תזהרי”. לא אמרה “הוא נראה בחור טוב”, אלא “אל תתרגשי יותר מדי”. כל הערה שלה הייתה אזהרה במסווה של דאגה. תוך כמה שבועות התחילו ההשוואות; היא אמרה שהוא לא שונה מהאקסים שלי, שאני תמיד נמשכת לאותו סוג גברים. אם הוא היה שולח הרבה הודעות—אמרה שזה חשוד. אם נעלם לכמה שעות—אמרה שבטח עם מישהי אחרת. לא הייתה אצלה דרך אמצע. הרגע ששינה הכל היה כששלושתנו יצאנו לשתות, ואני הלכתי לשירותים. כשחזרתי, ראיתי אותם מדברים ממש קרוב. לא קרה כלום ברור, אבל משהו בסיטואציה הדליק לי נורה אדומה. מאוחר יותר היא כתבה לי שהוא “יותר מדי חביב” כלפיה ושהיא מרגישה שזה חשוד. לא הבנתי כלום אבל התחלתי להרגיש אי שקט. משם הכל הידרדר. כל פעם שתכננתי משהו איתו, היא נעלבה. אמרה שאין לי כבר זמן אליה, שאני משתנה. היא חזרה שוב ושוב על זה שחברות לא מבזבזות אחת את השנייה בגלל גבר. אבל כשאני הצעתי שניפגש, היא כל פעם סירבה. המשבר הגדול הגיע כשפתאום נזכרה להראות לי “תגובות” מאנשים שטענו שהיו איתו בקשר—בלי הוכחות ברורות, בלי הודעות—רק שמועות, פוסטים מהקשר, אמירות כמו “שמעתי ש…”. שאלתי למה לא הראתה לי קודם, והיא ענתה שלא רצתה לפגוע בי, אבל עכשיו כבר לא יכולה לשתוק. באותו שבוע התחלתי לריב עם הבחור על כל שטות, התחלתי לחשוד בהכל. בפעם הראשונה בחיים בדקתי לו את הנייד. דרשתי הסברים שהוא לא ידע בכלל איך לענות עליהם. נשבר. אמר שלא מרגיש שאני בוטחת בו, ולא מבין מאיפה הגיע חוסר האמון. לא הרבה זמן אחרי זה, נפרדנו—בגלל ריבים שכבר מזמן איבדו טעם. הגרוע מכל הגיע אחר כך. חודש אחרי, גיליתי שה”חברה הכי טובה” שלי בקשר איתו. בהתחלה אמרה שזה רק כדי לברר דברים, אח”כ שהם הלכו רק לקפה, ולבסוף הודתה שהם נפגשים הרבה. כשהתעמתתי איתה, לא התנצלה—אמרה שהיא לא רואה בזה שום דבר רע, ושאני זאת שנפלתי בפח. הוא אמר לי משפט שממשיך להדהד לי בראש: “עשיתי רק מה שאת לא הצלחת לשמור.” שם הבנתי הכל. זו לא הייתה דאגה, לא זהירות—זו הייתה קנאה ותחרות. היא לא יכלה לראות אותי מתקדמת ומאושרת כשלה אין את זה. לא רצתה להישאר מאחור. היום אין לי לא את הבחור ולא את החברה. אבל יש לי ראייה ברורה. כן, איבדתי שני קשרים. אבל הרווחתי משהו יותר חשוב—הביטחון לדעת שלא כל מי שיושב לידך רוצה בטובתך. יש כאלה שפשוט מחכים לרגע הנכון לדחוף אותך למטה.

Life Lessons