לא חשבתי על זה יותר מדי, כשאמא של ארוסי לא הפסיקה להציק לי לגבי שמלת הכלה שליעד שחזרתי הביתה וגיליתי שהשמלה שלי, ששילמתי עליה 11,000 ש”ח, נעלמה! מתברר? היא מדדה אותה, קרעה ושרטה אותה, וסירבה להחזיר לי את הכסף. כועסת ומיואשת, התעמתתי איתהוהייתה לי נשק סודי ששינה הכול.
הייתי צריכה להבין שמשהו לא בסדר, כשרינה (אמא של יהב, הארוס שלי) לא הפסיקה לשאול על השמלה.
שבועות היא לא הפסיקה לשלוח לי הודעות: “כבר בחרת שמלה?” או “תקפידי לבחור משהו יפה, מתוקה שלי. שלא תיראי כמו מפה לשבת”.
למרות כל הערותיה המלגלגות, בכל פעם שהצעתי לה לבוא איתי למדוד שמלות, צצה לה פתאום סיבה אחרת.
“סליחה, חלי, יש לי מיגרנה” או “וואי, פשוט עמוס לי בסוף השבוע הזה”.
אמא שלי, גם היא, הרימה גבה.
“משהו פה מוזר, היא כל כך מתערבת אבל לא טורחת בכלל לטרוח לבוא איתך”, אמרה אמא כשמדדתי שמלה בבוטיק הכלות השלישי לאותו יום.
הרמתי כתפיים. ניסיתי להתרגש מכל מדידה בדרך אל השמלה שלי.
“לא מבינה אותה, אבל לפחות ככה אני לא צריכה להתמודד עם הביקורת שלה, נכון?”
הלכתי לראות עוד שמלות בקצה החנות. ואז ראיתי אותה: שמלה בגזרת A, בגוון שנהב, עם תחרת עדינה ומפתח לב.
ברגע שלבשתי אותההרגשתי. איך היא מחמיאה לי, איך הבדים זוהרים מהחרוזים המנצנצים. זאת השמלה עליה חלמתי.
“אוי, חלי”, אמרה אמא, עיניה נוצצות מדמעות. “זו האחת”.
על התג היה כתוב: 11,000 ש”ח. הרבה יותר ממה שחשבתי לשלם, אבל לפעמים כשמוצאים מושלםצריך להשקיע.
כשהייתי בתא המדידה, אמא מצלמת אותי מכל כיוון, הרגשתי כלה אמיתית. הכול הסתדר.
כשחזרתי הביתה, שלחתי לרינה הודעה שמצאתי את השמלה המושלמת. תוך דקות היא ענתה ודחקה בי להביא לה את השמלה לראות בעצמה.
עניתי: “סליחה, רינה, אני מעדיפה לשמור עליה כאן עד החתונה. אשלח לך תמונות שאמא שלי צילמה”.
“לא רוצה תמונות! תביאי אליי את השמלה!” היא התעקשה.
שוב ושוב אמרתי לא, אין מצב שאני מעבירה את השמלה בין עריםיקרה כל כךרק כדי שתראה.
שבועיים אחר-כך הייתי יום שלם אצל אמא שלי, דיברנו על סידורי החתונה ועשינו עבודות יד למרכזי שולחן. כשחזרתי לדירה בערבמשהו הרגיש לי לא במקום.
השקט היה מוזר, הנעליים של יהב לא עמדו בכניסה כמו תמיד.
“יהב?” קראתי תוך שאני מניחה את המפתחות, ואין תשובה.
נכנסתי לחדר השינה להחליף בגדים, ואז הבטן שלי התהפכה.
שקית השמלה לא הייתה תלויה בדלת הארון, במקום בו השארתי אותה. ידעתי מיד מה קרה.
ידיי רעדו מזעם כשהתקשרתי ליהב.
“היי, מותק”, הוא נשמע מהסס.
“לקחת את השמלה שלי לאמא שלך, נכון?” שאלתי בקול קר.
“פשוט… היא רצתה לראות, ואת לא היית, אז…”
לא נתתי לו לסיים. “תחזיר אותה, עכשיו!”
כשיהב הגיע חצי שעה אחר כך, ראיתי בעיניים שלו שמשהו לא בסדר. הוא חייך חיוך מאולץ, אבל לא הצליח להסתיר את האשמה.
פתחתי את השקית, חוששת ממה שאמצא. הבד היה מתוח, התחרה הייתה קרועה במקומות, והרוכסן עקום, שיניים שבורות בולטות באור.
“מה עשית?” לחשתי.
“על מה את מדברת?” יהב עשה את עצמו תמים.
“על זה!” הצבעתי על הרוכסן, הקרעים והתפרים. דמעות הציפו את עיניי כשקלטתי את גודל הנזק.
“זה ממש לא נורא. אולי… פשוט היה תפירה רופפת והרוכסן נתקע כשהיא פתחה את השקית?”
“אל תגיד שטויות!” רתחתי. “היחידה שיכלה לעשות את זה היא זו שמדדה את השמלה! אלוהי, היא מדדה את השמלה שלי, נכון?”
“אה…”
“איך עשית לי את זה?” שלפתי את הטלפון, וחייגתי לרינה. שמתי על רמקול.
“השמלה נהרסה! קרעים, רוכסן הרוס, הבד מתוח. את ואת יהב חייבים לי 11,000 ש”ח עבור החלפה”.
יהב פער פה. “את לא רצינית…”
ורינה? פשוט התחילה לצחוק. “נו, די, אני אתקן את הרוכסן. יודעת בדיוק איך, ויהיה כמו חדש.”
“זה לא רק הרוכסן”, קולי רעד. “הבד נהרס, התחרה קרועה. אני חייבת שמלה חדשה. את ידעת שאסור היה לך למדוד אותה!”
“את סתם מגזימה,” ניפנפה אותי.
הסתכלתי על יהב, חיכיתי שיגן עליי. הוא נשאר שקט, מתבונן ברצפה.
נשבר לי הלב. לא יכולתי לשאת את זה יותר, לא אותו, לא את אמו.
ניגשתי לחדר, מחבקת את השמלה ודמעות חונקות אותי.
יומיים אחר כך הופיעה בדלת אחותו של יהב, תמר. פניה רציניות.
“הייתי שם,” אמרה מיד. “כשאמא מדדה לך את השמלה. ניסיתי לעצור אותהאבל את יודעת איך היא. מצטערת, חלי.”
הזמנתי אותה להיכנס, והיא שלפה את הנייד. “כשראיתי שאין לי דרך לעצור אותה, החלטתי לפחות לעזורהנה, בזכות זה אמא שלי תשלם.”
היא הראתה לי תמונות של רינה מדדה את השמלה, צוחקת והבד מתוח עליה, הרוכסן נאבק להיסגר.
“זה המפתח שלך. תעשי מה שאת צריכה, היא חייבת לשלם”, אמרה תמר.
הקשבתי לתמר, מסבירה לי איך להשתמש בתמונות כדי ללמד את רינה לקח.
עם הראיות של תמר, התעמתתי שוב עם רינה: או שתחזירי לי 11,000 ש”ח, או שהתמונות יתפרסמו.
“את לא תעשי את זה,” הנידה בראשה, בודקת את הציפורניים. “תחשבי איזה בושות זה למשפחה…”
הבטתי בה, מטופחת מהודרת, “נסי אותי.”
בלילה, בידיים רועדות, העליתי פוסט בפייסבוק: התמונות של רינה בשמלה, התמונות של הנזקים, התיאור איך אמא של החתן מדדה והרסה וסירבה לקחת אחריות.
“יש שמלות שמכילות חלומות ותקווה”, כתבתי. “כל זה הלך יחד עם השמלה.”
למחרת בבוקר רינה הסתערה לדירה, פנים אדומות מכעס.
“את תורידי את זה עכשיו!” הניפה את הנייד מולי. “את יודעת איזה בושות עשית לי? כל הקבוצה שלנו יודעת!”.
“את ביישת את עצמך כשמדדת לי את השמלה בלי רשות.”
“יהב! תגיד לה להוריד!”
יהב הביט בין שתינו, חיוור. “אמא, אולי אם פשוט היית רוכשת שמלה חדשה”
“מה? לקנות שמלה חדשה?!” קולה של רינה עלה אוקטבה.
הבטתי ביהב. הבנתי איך הוא בורח מאחריות, נותן לאמא שלו לרמוס גם אותו וגם אותי, בוגד בי באמון.
“צודקת, רינה,” אמרתי חרישית. “אין צורך להחליף שמלה בכלל.”
הסרתי את טבעת האירוסין, הנחתי אותה על השולחן בסלון. “כי לא תהיה חתונה. אני ראויה למי שיתייצב לצידי, ולמשפחה שמכבדת גבולות.”
השתררה דממה. רינה פערה את הפה ויהב גמגםאבל ניגשתי לדלת, ופתחתי אותה לרווחה.
“תצאו, שניכם.”
כשצפיתי בהם יוצאים, חייכתי לראשונה מזה חודשים.
