יום ראשון, 23 באפריל
הבוקר היה לי שיחה לא פשוטה עם רועי. אמא שלו, אילנה, פשוט הודיעה לנו: “אהיה חייבת לגור אצלכם בתקופה הקרובה.” לא ידעתי מה לומר כל כך הבנתי שהיא בצרה אבל הרגשתי מבולבלת, אפילו קצת נסערת. רועי ניסה להסביר: “תראי, יערה, היא קצת הסתבכה לאחרונה. הייתה לה דירה ברמת גן, עבודה טובה במועצה, תכננה לנסוע לסדנאות קדרות אפילו. איך פתאום הכול התרסק?”
רועי נשם עמוק. הרגשתי שהוא מסתיר משהו. ובאמת, זה התחיל בשיחה מוזרה לפני כמה ימים. אילנה התקשרה בשבת בבוקר, הקול שלה חלש:
“רועי, יש לי בעיה.”
“מה קרה, אמא?”
“אתה זוכר שסיפרתי לך על יהושע? השכן מהקומה למעלה?”
רועי נדרך. יהושע הזה היה, מסתבר, סוג של נוכל. אמא של רועי נתנה לו הלוואה גדולה מאוד, כנראה כמעט כל החסכונות שלה אפילו שיעבדה את הדירה שלווה עליה משכנתא. הוא נעלם, וההתחייבות שחתם התגלתה כחסרת ערך. הבנק כבר לוחץ להחזיר את הכסף ואין כסף.
שמעתי את רועי אומר לה: “איך עשית את זה, אמא?” והיא לא הפסיקה לבכות: “חשבתי שהוא מתחיל עסק, שיהיה לנו עתיד יחד. אפילו חלמתי שתהיה לי עוד חתונה…”
בסוף אילנה החליטה תעמיד את הדירה למכירה מידית, תחזיר את הכסף, תעבור לגור אצלנו. “יש לכם שלושה חדרים, זה מספיק מקום,” אמרה לרועי.
רועי הסתכל עליי בחוסר אונים כשהסביר את זה מאוחר יותר, אחרי שחזרתי מהיוגה. הכנתי תה וניסיתי להתאושש מהחדשות: “אז היא עוברת אלינו, ככה? אין לה שום ברירה?”
רועי אמר: “היא המשפחה שלי, יערה…”
הקשבתי לו, אבל בתוכי הרחתי שזו לא הפעם הראשונה שאילנה שופכת עלינו את כל עולמה. היא בעצם מעולם לא קיבלה אותי באמת הנבירות הקטנות על כך שאני לא מבשלת הכל מאפס, על זה ש’נשות אמת כבר היו בהריון בשנה הראשונה לנישואין’, על זה שמסדרת את המטבח שלי מחדש. תמיד הרגשתי זרה אצלה. הוא אמר: “היא רגילה לשלוט”.
אמרתי לו: “בדיוק בגלל זה. היא תהפוך את הבית שלנו לשלה.” אף אחד לא רוצה לזרוק אמא לרחוב, אבל יש גבולות. הצעתי אפשר לעזור לה כספית, למצוא לה השכרה, להציע תמיכה, אבל לא תחת הגג שלנו. יש לה ברירה כסף מהדירה יסגור את החובות, אפשר לשכור מקום קטן, או לפנות לביטוח לאומי.
רועי ניסה להרגיע: “אולי רק לתקופה קצרה?” אמרתי: “זה לא יהיה זמני. תראה, זו מניפולציה. היא יצרה מצב של אין מוצא.”
בפנים הבנתי שאני צודקת, גם אם מקשה עליו.
למחרת הוא שוחח איתה. אילנה לא קיבלה את זה בהבנה. “מה זאת אומרת ‘אנחנו לא מוכנים’? כבר סגרתי עסקה!” רועי הציע שנעזור לה למצוא דירה להשכרה ונספק את הדמי שכירות הראשונים. היא נעלבה, אמרה שאנחנו זרים לה, שהוא כפוי טובה “משפחה זו אני!”
בערב הוא אמר לי שהיא טוענת שהכזבנו לה. אמרתי לו “אמא שלי רצתה לעבור אליי אחרי שאבא נפטר. גם אני סירבתי, והיא היום מודה. יש לה חיים, תחביבים, חברות.”
“ואם היא באמת תחלה?” הוא שאל. השבתי שנעזור, נבוא לבקר, ואם תצטרך טיפול, נטפל אבל אסור שאחד ישתלט על חיינו.
עברו ימים של מתח. ואז התקשרה אחותו, יעל: “רועי, אמא בבית החולים. התקף לב. מכל הלחץ של המכירה והריב איתך.” אשמה הציפה אותו.
בערב יזמתי בעצמי: “בוא ניסע אליה.” הייתה מופתעת אבל הסכימה. אילנה נראתה קטנה ואבודה. כשנכנסנו פנימה, היא הסתובבה אל הקיר.
“רועי, איך את מרגישה?” שאל בעדינות.
“אני לא מעניינת אותך,” לחשה.
ניגשתי: “אילנה, אפשר לדבר? אנחנו רוצים לעזור אבל בדרך שאנחנו יכולים.” היא החלה לבכות: “לא רוצה שתרחמו עליי.”
“זו לא רחמים, זו דאגה,” אמרתי בשקט. נוכל למצוא לך דירה טובה, לעזור עם ההוצאות, לבוא לבקר אבל לא נוכל לגור יחד. “גם לכם צריך להיות מרחב, וזה הכי טוב לכולם. ואם יהיה מצב חירום נהיה כאן תמיד.”
היא שתקה ואז שאלה בקול שקט: “אבל תעזרו לי באמת? תבואו לבקר?” הבטחתי שנעשה הכול. שהיא חלק מהמשפחה, שהנכדים העתידיים שלי צריכים סבתא אמיתית.
כעבור חודש מצאנו לאילנה דירה נחמדה בפתח תקווה, סמוך לגינה ציבורית. עזרנו לה להתארגן, הכרנו אותה לשכנות שלה, היא הצטרפה לסדנת מקרמה במתנ”ס וקיבלה חברה חדשה.
מאז, כל שבוע היא מבקרת אותנו. וכשנולדה לנו גל, אילנה הייתה לה מטפלת הכי טובה שיש.
לפני שבוע אמרה לי: “יערה, היום בעצם טוב שלא עברת לגור אצלי. קיבלתי חיים חדשים בלי לחיות עבורכם כל הזמן.” חייכתי, וגם רועי, שחיבק את גל, ידע: לפעמים ‘לא’ ברור הוא זה ששומר על האהבה בתוך המשפחה.
שלום יום הולדתי. שלום ביתי.
