אני מזהירה בפעם האחרונה: אם לא תשנה את אולם החתונות, אני מבטלת את הנישואין – נשארו רק שבועיים לחתונה…

אני מזהירה בפעם האחרונה, אם לא תשנה את אולם החתונה אני מסרבת להתחתן איתך! קראה בדי הפנים של עדי, בידה ההזמנות שעדיין לא העזה לחתום עליהן, שבועיים בלבד לפני החתונה.
שוב מה עובר עלייך, עדי? שאל דניאל, ארוסה, בקול מתוסכל.
יש לי הרגשה ממש רעה!
זה טבעי לגמרי חייך אליו דניאל ברוך מתחתנים רק פעם בחיים, ההתרגשות עושה את שלה, זה יעבור. מבטיח לך שהכל יהיה בסדר!
איך אתה יכול להבטיח משהו כשגם אתה לא יודע מה יהיה? ככה נמשיך יחד, אם אפילו עכשיו לא מתחשב בי?
עדי, אנחנו לא מיליונרים, אי אפשר לשרוף ככה כסף נעלב דניאל כבר שילמתי על האולם ושילמתי גם מקדמה על הקייטרינג. אם נבטל, נאבד את כל הכסף.
כסף זה לא העניין, פשוט תאמין לי
אני לא מוכן להיגרר אחרי סיפורים מופרכים, זאת לא חכמה. ואם נוותר עכשיו לא יישאר לנו תקציב לירח דבש! תגידי כבר מה הסיפור.
טוב, תקשיב. אל תגיד לי שאי אפשר להאמין לדברים כאלה, רק כי לא פגשת בזה בעצמך.
מבטיח, אני מקשיב.
יש אצלנו בעבודה מישהי חדשה, מירית. היא שקטה, לא מדברת עם אף אחד, תמיד לובשת רק בגדים כהים. לפני שבוע היא ניגשת אלי ולוחשת:
“שלום לך, מסבתא נעמי.”
מה?? קפאתי. סבתא נעמי, הרי, כבר שלוש שנים לא בחיים.
“תרצי שאספר לך על מה היא מזהירה אותך? שאלה אחרי העבודה.”
הסכמתי. ואז היא סיפרה לי כך:
“לפני שנים, כשפתחו בירושלים מסעדה חדשה עם אולם אירועים מפואר, היה שם נהג מנוף בשם אורן, שהתפרנס יפה והציע לנועה, בת זוגו, לערוך שם את החתונה. נועה לא הכירה חיי מותרות היא בת מושב, והוריה אנשים פשוטים. היא שמחה זו הייתה הזדמנות להפתיע את המשפחה.”
בערב החתונה נועה נראתה זוהרת בשמלה ולבן, ואורן התהדר בחליפה מחויטת. אחרי החופה, האורחים הוקסמו מיופיו של האולם, חוץ מסבתא אחת שהנידה ראשה ואמרה:
“במקום פרחים אמיתיים שמו כאן פלסטיק. לא טוב.”
אבל כולם חיו באותם ימים עם חיקויים כלים סינתטיים, בדים מלאכותיים מי חשב על משהו אחר?
המשפחה הביאה פרחים אמיתיים, אלו הונחו ליד השולחן של הזוג הצעיר.
באמצע החגיגה יצאו אורן ונועה לריקוד סלואו ראשון. כששבו, נועה ראתה שזר הוורדים שהונח לפניה כולו נבל, כאילו מישהו יבש אותו ברגע. המלצרים פינו את הזר, החגיגה המשיכה, אבל כעבור זמן קצר נועה הקיאה ואיבדה את ההכרה.
פתחו חלונות באולם, חשבו שחם מדי. נועה התעוררה ושוב הרגישה ברע. בקהל החלה חרושת שמועות:
נועה בהריון
לפחות לא חולה הרגיעו אחרים, היריון זמני, מחלה זה אמיתי.
ראיתי כתם אדום על שמלתה, לחש קרוב משפחה להוריה.
ההורים ניגשו, בדקו ולא ראו כלום.
שמועות חדשות התרוצצו: מישהי ראתה בכניסה אישה מסתורית בלבוש שחור. חיפשו לא מצאו אף אחת.
הסיוט נמשך גם בלילה הראשון כל הזמן נדמה היה לזוג שמישהו נוסף איתם בחדר. שמעון רעשים דניאל הרגיש עיניים עוקבות אחריו.
בבוקר פאניקה מוחלטת.
בימים ההם לא כל זוג טס לירח דבש. אורן חזר לעבודה ואסון: בתאונה קשה, רכבו התרסק, הוא נהרג. הכביש היה יבש, הוא נהג מנוסה, אף אחד לא הבין איך זה קרה.
נועה שקעה בדיכאון ועד מהרה נעלמה, גם אחרי חיפושים לא נמצאה.”
דניאל גיחך: אחלה סיפור מפחיד, אבל מה הקשר אלינו, עדי?
כל הקשר! עדי כמעט בכתה, כי החתונה הזאת הייתה בדיוק באולם שאתה בחרת!
אז מה? אנשים מתים בתל אביב, לא נגור שם?
מספרים שהאולם בנוי על בית קברות עתיק. והחדר במקום בו נקברה כלה שהתאבדה, אחרי שגילתה את בגידת בעלה.
אני לא קונה סיפורים כאלה!
אומרים שרוחה לא נרגעה, והיא גובה מחיר: את החתן מיד אחרי החתונה, ואת הכלה שנה לאחר מכן. ואם עכשיו הגיע שוב הרגע? סבתא הרי לא סתם באה להזהיר אותי בחלום!
אני לא מאמין בקללות נמאס לו מהעיקשות שלה אם לא תתחתני איתי, אתחתן עם הדר.
הדר החברות שלך הטובה תחליטי, עדי, או
עדי היססה, ואז בחרה לא לקיים את החתונה. במיוחד אחרי שאיום כזה ופשר דבריו הכעיסו אותה מאוד.
דניאל עמד בדבריו תוך ימים התארס עם הדר, וחברתה של עדי מיד הסכימה להצעתו.
לא עברה אפילו שבוע, והנבואה התגשמה: דניאל נהרג כשרכבו החליק בכביש, בלא תקלה ברורה.
עדי נבהלה לשלומה של הדר, למרות הכאב. רצתה להתייעץ שוב עם מירית, לדעת האם יש סיכוי להציל את הדר מגורלה אבל מירית עזבה את מקום העבודה, לא נודעה כתובתה.
אנשים לחשו ברחבי העיר ש”החתונה המקוללת” הזאת התרחשה בשנות השבעים, אבל תיעוד אין. ברור למה פעם נמנעו מהפצת סיפורי בושה כאלה.
אבל בשכונה זכרו את זה.
החיים, לעיתים, מביאים אותנו לבחור בין הקול הפנימי שלנו לבין מה שמקובל. עדיף להקשיב לאינטואיציה, לסמוך על ההרגשות שלנו לפעמים הן מזהירות אותנו מסכנות שאחרים אינם רואים.