אני לא שונאת אותך
והאמת שלא השתנה כאן כלום…
נועה משכה בעצבנות בקצה השרוול שלה, בעודה מביטה בחלון של המונית. מאחורי הזכוכית חלפו סמטאות מוכרות אותן דרך בהן רצה פעם עם אלעד, כשהיו צוחקים וחולמים איך ייראה העתיד שלהם. שבע שנים… שבע שנים לא הייתה בירושלים.
הגענו, אמר נהג המונית, קולו מרגיע, קוטע את המחשבות שלה.
המונית נעצרה מול הכניסה לבניין הישן. נועה בדקה באוטומט שהטלפון עליה, שלפה שטרות בשקלים מהארנק, סיימה לשלם ויצאה. הדלת נטרקה מאחוריה, והיא נעמדה לרגע, נושמת עמוק את האוויר הירושלמי. זה מקום אחר מהמטרופולין התל אביבי שבו היא חיה כיום ריחות של דשא קצוץ מהגינה השכונתית, לחם טרי מבית מאפה קטן ברחוב, ומשהו עדין שאין מילים להסביר, משהו שאפשר להגדיר רק כמילה אחת: בית. הלב שלה התכווץ כאב מתוק, שמערבב בתוכו שמחה וחשש לקראת מה שמצפה לה.
היא באה לכמה ימים בלבד. רשמית לעזור לאמא עם עניינים בירוקרטיים שדחו יותר מדי זמן. הסתתרה בה גם כמיהה אמיתית ללכת שוב ברחובות הנעורים ולראות האם הכל נשאר כפי שהיה בזיכרונות? ובתוך תוכה הסתתר רצון אחר: לראות שוב את אלעד. אולי, חשבה לעצמה, הדברים בכל זאת ישתנו. אולי החיים יקבלו תפנית?
נועה ידעה שהוא גר לא רחוק. היא לא עקבה אחריו. אבל פה ושם, בין חברים, בשיחות ובסטטוסים, שמע שברירי מידע: עבודה חדשה במשרד גדול, דירה שהוא קנה לבדו, אמא שחזרה לגור איתו… בכל פעם ששמעה עליו נצבט בה משהו, התמונה שלו עולה ואיתה המחשבה איך נראה עכשיו? במה הוא עסוק? במה הוא מאמין? אבל מיד דחקה את המחשבות למצולות ליבה.
**********************
למחרת יצאה נועה בלי מטרה ברורה. רצתה להרגיש את העיר על עור פניה, לראות במו עיניה מה נותר, לגלות מחדש את הצלילים, השמש הירושלמית… חלפה בין חלונות ראווה, חייכה לעצמה כשזיהתה פינות מהעבר: עמוד עיתונים שממנו קנתה פעם ממתקים, ספסל בית הספר שלפעמים ישבו עליו אחרי הלימודים, הקפטריה בה שתתה פעם ראשונה קפה הפוך ושפכה על עצמה כמעט הכל.
ואז ראתה אותו.
אלעד הלך בצד השני של הרחוב. הוא לא שם לב אליה עיניו קדימה, ראש מוטה מעט בצד, מחשבות רחוקות. נועה קפאה. הכל בה התהפך, לרגע שכחה איך לנשום. כמעט לא השתנה גבוה כשהיה, צעד קליל ומעט מרושל שזיהתה תמיד מרחוק. אותה תספורת, אותה נוכחות.
בלי לחשוב חצתה את הכביש. הרמזור הבהב צהוב, מישהו צפר בעצבנות; נועה לא הרגישה דבר. גופה רץ קדימה, לבה הלם בקצב בלתי סביר.
אלעד! קראה כשכמעט השיגה אותו, בלחץ המכולת.
הקול רעד היא לא תיארה לעצמה שתתרגש כך. הוא הסתובב ו… כלום. לא שמחת פגישה, לא כעס. לא-כלום.
נועה? שאל רגוע, כמעט אדיש.
הטון הזה שטוח, ריק מרגש כאב יותר מהמכות שדמיינה. כל מה שנאגר בתוכה שבע שנים פרץ בלי שליטה. עיניה התמלאו דמעות, הקול נשבר ולא הצליחה לעצור.
אלעד, אני… אני כל כך מצטערת, הצליחה לומר, נלחמת במילים. יודעת שאסור לי בכלל לפנות אליך, אבל אני… הדמעות זלגו, והיא לא ניסתה לעצור אותן. אני אוהבת אותך. אני אוהבת עד היום. תסלח לי. בבקשה, תסלח!
המילים נשפכו זו אחר זו כאילו חששה שאם תפסיק, לא תצליח לעולם להתחיל שוב. לא הספיקה להסביר, להצדיק, להתחנן כל השנים האלה הסתכמו במשפט אחד שחיכתה לומר.
היא חיבקה אותו חזק, משעינה את ראשה על חזהו כאילו זה ירפא את מה שנחמס. מסביבה כלום לא קיים: לא אנשים, לא רעש הרחוב, לא הזמן. רק חמימות הגוף שלו, תקווה רופפת לאיזו תשובה.
אלעד לא הדף אותה מיד. שנייה קפואה נדמה היה שעיניו התרככו, כתפיו שקלו לחבק כאילו גם הוא נמשך אל הזיכרון הישן. בבת אחת ניצתה בבטנה אש של תקווה: אולי, אולי אפשר לתקן.
אבל ההבזק נגמר. אלעד הניח ידיים על כתפיה, דחף בעדינות תקיף אבל רגוע. פניו שבות להיות שלוות, כמעט אטומות, מבטו קשה, קר. אין בו עוד את הנער ההוא, ששכבו יחד בגינה וחלמו. יש כאן גבר, שמגונן בכל כוחו על ליבו.
תלכי, לחש לה באוזן.
הוא אמר את זה בשקט, כל כך אדיש, כאילו אינה כלל מפריעה. כמו זר שמציק.
אני שונא, הוסיף אחרי שנייה, והפעם עיניו מבריקות בבוז מוחלט.
הסתובב והלך, לא מביט לאחור. נועה נעמדה מהמומה. העולם המשיך אנשים ממהרים, מכונית מודיעה על עמדתה בצפירה, ילדים צוחקים בקצה הכיכר. מישהו מביט בה בפליאה בחורה עם מבט כבוי באמצע הרחוב. אבל היא לא מרגישה כלום.
רק קול הצעדים שלו הולך ודועך, ונשימותיה שלה שבורות, כאובות, חסרות מטרה. כל שניה מתארכת לאינסוף, מלווה במחשבה אחת: זה נגמר. לתמיד”.
נועה הלכה הביתה ברגל. רגליה מסורבלות, כל צעד קשה, אבל לה אין ברירה היא נגררת בעיניים כבויות. בראש מרחב ריק; אין מחשבות, אין רגשות, רק הד חוזר של מילותיו.
כשהגיעה לדירה של אימא, לא ניסתה לומר דבר. עברה ישר לחדר, התיישבה על השרפרף והביטה החוצה לחלון. אמא, כשראתה את פניה הדומעות, שתקה. רק נאנחה, כאילו חיכתה ליום הזה מזמן, והלכה להעמיד קומקום. הרעש המוכר של מים רוחשים, ניחוחות תה הכל משרה אווירה של שגרה, ניגוד מוחלט למה שמתרחש בליבה. אבל דווקא הקטנות האלה מסייעות לה לחזור לנשום.
הוא לא סלח, לחשה, אוחזת בכוס תה חמה. האדים ליטפו את פניה, אך לא הרגישה. האצבעות נאחזו בכוס חזק, כאילו כך תוכל לאחוז בעוד משהו. עיניה מביטות בנקודת אור שנשברת בתה.
אמא התיישבה לידה, בלי מילים, ליטפה לה את הכתף. מגע עדין, אותו אחד מהילדות, כשבכתה בגלל ברך פצועה. הרוך הפשוט הזה פתאום ממס את כל השריון.
ידעת שכך זה יהיה, אמרה בשקט, בעצב.
ידעתי, השיבה נועה, וקולה יציב אבל עייף, כאילו אמרה לעצמה את המשפט הזה פעמים רבות. אבל קיוויתי. טיפשי, נכון?
לא טיפשי, ענתה האם חרישית. את בחרת. כאבת מאוד לאלעד, לקח לו זמן להשתקם… הוא כאילו הפך להיות קפוא. אף אחת לא הצליחה לגעת בו באמת.
נועה נשמה עמוק, רחוק, ונשענה לאחור. תמונות מעבר, משבע השנים, שטפו אותה.
פעם היה פשוט. היא הייתה בת עשרים ושתיים, הכל נראה מובן מאליו. אלעד היה לידה שקט, אמיתי, היית יכול להישען עליו בכל מצב. לא ידע לדבר גבוהה-גבוהה, אבל כל מעשה שלו אמר: אני פה”. תמיד עזר, הקשיב, תמך גם בדברים הכי קטנים.
אבל הייתה בעיה אחת או כך חשבה אז. אלעד עבד בבנייה, למד בערבים, חלם על עסק משלו. היו לו תכניות, רק שזה לקח זמן. ונועה לא רצתה לחכות.
היא לא ביקשה עושר. רק יציבות: לדעת שבעוד שנה, שנתיים, חמש, יהיה לה גג, עבודה, עתיד מתוכנן. אבל לצד אלעד הכל נראה לא בטוח: עבודות מזדמנות, לימודים, חלומות שטרם קרמו עור.
כשדוד ממרכז הארץ הציע לה עבודה בחברה שלו, היא לא היססה. זאת הייתה הזדמנות אמיתית, ואסור היה לוותר.
הייתה עוד אמת, זו שניסתה להדחיק. באותו זמן, בחיים החדשים שלה בתל אביב, פגשה את גיא. איש עסקים, מבוגר ממנה בהרבה, בטוח בעצמו, רגיל להשיג מה שירצה. ההכרות הייתה מקרית אירוע משרד, והיא באמצע הלם בגד חדש. גיא תפס לה תשומת לב: דיבר, שאל, התעניין.
הוא לא חסך במחוות. פרחים עם פתקים אישיים, הזמנות לבתי קפה יקרים, בילויים בתיאטרון, מתנות. יחד איתו העולם נראה נגיש, אפשרי בלי דאגה על חשבון או דמי שכירות. הוא דאג להכל, יצר סביבה נוחה, פינוק לא נגמר.
היא התחילה להרגיש שם בבית. אהבה את הדרך בה החיים החדשים נראים קלים. כל כך אהבה את זה, ששכחה כמעט את אלעד. ולמען האמת זלזלה בו. טענה בפני חברים שהוא לא יצליח”, שלא שווה להיאחז במישהו בלי שאיפות מספקות.
פעם אחת חזרה לירושלים. לא כדי לראות את אלעד, אלא כדי להציג בפניו את חייה החדשים להראות שהצליח. בחרה את אותו בית קפה באמצע העיר, שמעה שאלעד מבקר בו מדי פעם. לבשה שמלה שגיא קנה לה, טבעת נוצצת, תיק מע designer תאטרון שלם של הישג.
כשאלעד נכנס, ראתה אותו מיד. ישבה ליד החלון, צחקה בכוונה בקול רם למה שאמר מישהו לידה, סובבה ראש כדי שיראה. עיניהם נפגשו. ראו בה עשרות רגשות: מבוכה, כאב, בלבול אבל היא עמדה במבטו בלי להתבלבל.
זה הרגיש לה כמו ניצחון. היא הוכיחה עשתה בחירה נכונה! לא דיבורים עובדות. אבל כשהוא עזב את הקפה, והשקט נשבר, פתאום תחושת ריקנות כבדה ירדה עליה. כל הניצוצות מתנות, מחמאות נראו רחוקים, לא אמיתיים. המשיכה לחייך, אבל בלב לחשה: “זה היה שווה?”
**********************
הניצחון התגלה ככוזב. גיא עדיין היה נדיב, לקח למסעדות, קנה פרחים. אבל עם הזמן, ההתלהבות דעכה. חום הפך לביקורת על לבוש, אופן דיבור, חברים: אולי כדאי שתמצאי מעגל מתאים יותר?” לאט לאט דילג על מחוות, הפסיק להישאר לילות, התרחק, והותיר אותה לבדה בדירה המפוארת ששכר במיוחד בשבילה. ערבים חלפו לבד סידרה בגדים, בהתה בשקט, התאמצה להצדיק את הניתוק: “יש לו עסק אולי הוא עייף”. אך בפנים ידעה: הניצוץ נגמר. היא הייתה צעצוע יפה וברגע שנשחק, לא מעניינת עוד.
המשיכה לסבול: את הביקורות, השקט, החסך. פחדה להודות שמעדה. אם תתייצב בפני עצמה, תצטרך להכיר באמת: האיש שאהב אותה עזבה כי פחדה מאי-הוודאות. לא רצוי, יומרני, אבל היה כולו שלה, ללא משחקים.
סימני היוקרה נהיו חסרי ערך. בגדים יקרים תלויים בארון כמו זרים. תכשיטים זרוקים בקופסה. המסעדות שבעבר שימחו עתה מעוררות אי נחת. ריח בושם יקר בחילה קלה.
המשיכה ושאלה את עצמה: מה אם”. ותמיד עצרה פחדה לחשוב. כי השאלה הבאה הייתה: ומה הלאה?
בערבים בדירה, כשהשקט עבה והלילה נמרח בחלון, הבינה: הכל היה ריק. ללא מישהו לחלוק איתו עתיד, גם היציבות חסרת טעם. שוב ושוב שבה בדמיונה לידיים העבודה של אלעד, לאותם רגעים קטנים של אושר, לאמונה הפשוטה שלו איתו יכלה להיות בטוחה.
************************
ביום השלישי לירושלים יצאה לטיול בפארק הישן. הנה אותו ספסל תחת עץ אקליפטוס אותו אחד שישבו בו שעות. אלעד פעם הביט בעלים הנושרים ואמר: יום אחד יהיה לנו בית משלנו, עם חלון גדול, מלאה בשמש ושמחה. אז צחקה, ואילו היום המילים כמו צל דוהה של חלומות שלא יתגשמו.
עצרה, נשמה אוויר קר, ואז שמעה קול מוכר:
נועה?
יפתח עמד מולה חבר הילדות המשותף שלה ושל אלעד. הופתע אבל מיד חייך, ובקולו שמחת פגישה.
לא ציפיתי לראות אותך פה, הרים גבה. מה נשמע?
נועה התלבטה רגע. רצתה לענות בנינוחות, הקול רעד קלות, אבל הצליחה לאסוף חיוך דק.
בסדר, ענתה. באתי לבקר את אמא.
יפתח הנהן, סקר אותה מזווית עינו, אבל לא חקר. במקום זה הצביע על ספסל:
בואי נשב רגע? בדיוק טיילתי פה.
הם הלכו לספסל, מדברים על החיים, על מה השתנה בעיר. קולו רגוע, חברי והיא גילתה פתאום שזה דווקא מנחם. באזור מוכר בו מהדהד העבר, פוגשים מישהו שהיה איתך פעם הכל מתערבב בלב.
יפתח השתתק רגע ואז שאל בנעימות:
פגשת את אלעד?
נועה השפילה מבט, עלים יבשים התנפצו מתחת לרגליים. המפגש האחרון, מבטו המצמרר והמילים שנדקרו בליבה עברו לנגד עיניה. לבסוף לחשה:
כן. אתמול.
ואיך היה? שאל בשקט.
הוא… הוא לא רוצה לדעת ממני, ענתה לבסוף בקושי, המילים משתרכות אחת-אחת, קול כבוי, כאילו משתדלת לשמור סערה בפנים. הוא שונא אותי.
יפתח נאנח, התיישב קרוב, נשען על הברכיים. הביט אל שביל הפארק, שם ילדים צחקו על יד המזרקה. דממה קלה ואז דיבר:
לקח לו שנים להשתקם. נעלמת. בלי הודעה, בלי כלום. מבחינתו בגידה אמיתית.
נועה קימצה את אגרופיה חזק. היא ידעה, אבל לשמוע את זה מאיש שלישי צובט עוד יותר.
אני יודעת, אמרה בשקט. אשמה שלי.
יפתח לא נזף, לא הרים קול. רק המשיך, עדיין עדין ושקט:
ניסה לשכוח. ניסה לצאת עם מישהי לא הלך. לא מצליח לאהוב אף אחת כמוך. היית כל עולמו. אחרי שבאת פתאום… חששתי שייסגר לגמרי.
נועה הנהנה בלי לומר. ניסתה לדמיין את אלעד עוצר דמעות כששומע קול שמזכיר אותה או נתקל בזכרון חולף. זה צרב יותר מכל שהיא הביאה עליו את הסבל.
לא רציתי שכך יקרה, לחשה. רק רציתי ביטחון.
יפתח לא התווכח. רק ישב שם, מניח לה לנשום. רוח דקה עברה בתלם השביל; עלים ריקדו, ילדים המשיכו לשחק.
היא הידקה את כפות ידיה, דמעות לא נשלטות שוב צפו בעיניה. כל כך רצתה להשיב את הגלגל, לקחת אחריות, אבל זמן לא מתהפך והפגיעה שרירה.
אני לא מבקשת סליחה, קולה נחנק רק רציתי שידע: אני מצטערת. כל יום אני מתחרטת. לא היה לילה שלא חזרו לי תמונות, לא הצלחתי להשתחרר מהכאב שהותרתי.
יפתח הביט בה בעיון, עיניו טובות, בלי ביקורת. רק אחרי ששתק חשב והשיב:
אולי עדיף שלא יידע, אמר, קול רך אך תקיף. תשאירי אותו בשקט. חזרת לפתע כולך סערת אצלו הכל מחדש. אתמול התקשר אליי שיכור לגמרי… לא ראיתי אותו ככה שנים. בבקשה, נועה, אל תפגעי בו יותר.
היא נשכה שפתיים, הבינה שהוא צודק. המפגש שלה, הניסיון להואיל, אולי רק פצעו שוב.
*************************
בערב, מול החלון, העיר מתמלאת באורות צהוב, כתום, לבן מורכב לפסיפס מהבהב. היופי לא נוגע לה יותר. רק מחשבות קטועות, שוב, כמו סרט ישן שלא נגמר.
דמיינה איך היה קורה לו נשארה שם: דירה ששוכרים יחד, אלעד בונה עסק, עתיד משותף, שמחות קטנות של יום-יום, כוס תה בלילות, צחוק על שטויות. כל זה רחוק כעת, ושום דבר לא יחזיר.
למחרת עזבה. ארזה לאט, כאילו לדחות את הסוף. אמא עמדה בדלת, שותקת, בעניה עצב רך.
תשמרי על עצמך, אמרה האם בחיבוק פרידה.
נועה הנהנה, נישקה בלחי, והריחה שוב את הבית. ירדה במדרגות, משאירה הכל מאחור.
בתחנה קנתה כרטיס לתל אביב צריכה לחשוב קצת לבד. הנסיעה היתה ארוכה, החוצה אל נוף השפלה, שקט, אנשים זרים. ניסתה להבין איך ממשיכים.
הרכבת נסעה, והיא נשאה עיניה מחוץ לחלון: גגות אדומים, כבסים תלויים, חנויות מכולת קטנות. אנשים עוסקים בענייניהם, בדרכם. הכל כה רגיל, והכל לא מובן מאליו יותר.
שם, בין הרחובות, נותר הגבר שאהבה באמת. זה שקיווה, טרח, ניסה פשוט לאהוב. לא הסבירה לו לעולם למה הלכה, לא נתנה לו להיפרד באמת. היום הוא כבר אבוד לה לא משנה מה תספר לעצמה.
*************************
חצי שנה לאחר מכן, נועה חיה בתל אביב. עובדת, נפגשת עם חברות, חיה שגרה. בפנים משהו התחלף בה לעד. לא מנסה לברוח מהעבר, לא מסתתרת מאחורי קניות או מסיבות. מסתכלת לאמת בעיניים: טעיתי. הכאב אמיתי. ומבקשת מחילה, אפילו אם מעצמה בלבד.
הרגילה את עצמה לומר: “עשיתי מה שעשיתי. זה לא היה נכון. אבל אין דרך חזרה”. דווקא בידיעה הזאת יש רוגע עדין לא שמחה, רק אופציה לנשום.
ערב אחד, בעת שהיא מכינה ארוחת ערב, מתריע הסלולרי על הודעה חדשה. נגיעה במסך, מספר לא מזוהה, משפט קצר:
“אני לא שונא אותך. אבל גם לא סולח.”
נועה קופאת. ידיה מחבקות את הנייד ללבה, הלב דוהר, נשימתה נקטעת. היא שוקעת על הרצפה, בדמעה שקטה, כאילו חשה את הלב שמאחורי המסך.
לא ידעה מה משמעות המילים. האם זה פתח, אולי סגירת דלת. אולי רק שלום אחרון. אבל פתאום, כאילו חוט דק נותר ביניהם. משהו שלא נקרע לגמרי. רחוק, שביר, אבל קיים. מישהו חושב עליה. מישהו החליט לכתוב למרות הכל. לא כל הדלתות נטרקו.
נועה חייכה בדמעות. חיוך חסר ביטחון, אמיתי. אולי זה לא הסוף. אולי עוד יצליחו למצוא שיחה אישית, בלי כעס, בלי אשמה, רק להבין. אולי, בעתיד, ימצאו מילים שיאפשרו לשניהם להמשיך הלאה ביחד או בנפרד, אבל הפעם עם בהירות בשניים.
וכרגע די לה לדעת שהוא לא שכח. שמישהו, שם בקצה הארץ, זוכר אותה גם כהיסטוריה ולא רק כשהיא טעות העבר.
וזה לעת עתה הספיק.
