היום אני חוגג שבעים שנה. אשתי, לצערי, לא הגיעה ליום הולדתה היא נפטרה לפני זמן מה. ביום השמחה, הייתי מוקף בבניי יש לי שלושה נשותיהם ונכדיי. כל חיי רציתי בת, ועכשיו אני מבקש מהילדים שלי נכדה. הם מבטיחים לי. למחרת בבוקר, הלכתי לבית העלמין לבקר את אשתי המנוחה. שם פגשתי את אשתו של חברי הוותיק. התברר שגם החבר שלי הלך לעולמו לאחרונה. התחלנו לדבר, להיזכר בימי נעורינו. ישבנו בבית קפה סמוך, והיא התחילה לשאול אותי.
אתה הרי יצאת פעם עם בחורה מירושלים. למה זה לא הסתדר אז?
כן, אז היה משהו אחר. ההורים שלה רצו שיעשה לה חתן מירושלים, ואני בכלל מבאר שבע.
יצרת קשר עם הבת שלך?
איזו בת?
כן, איזו בת? הבת שלך קוראים לה ליאת.
החברה שלך, כשגילתה שהיא בהריון, ההורים שלחו אותה לקיבוץ. היא שמעה שהתחתנת עם אחרת ולא סיפרה לך דבר.
חזרתי אז הביתה מהר, לא ידעתי איך לספר לילדיי, חששתי שהם ישפטו אותי שאני מחפש את הבת האבודה שלי.
אבל הילדים תמכו בי, אמרו שתמיד חלמו על אחות. התחלתנו לחפש אותה. התברר שהבת שלי הגיעה לחיפה. החיפוש נעשה פשוט יותר, כבר ידענו את שמה. הייתי חולה באותם ימים, באמת חולה. האמנתי שאצליח. אחרי שבוע התעוררתי בחדרי, גבר ישב לידי “עשית עבודה טובה, הצלחת.”
הייתי חייב, אני מחפש את הבת שלי. כולם מחכים לי בבית.
ראיתי שהמשפחה שלך לא יכולה להתפרק, הרופאים כבר מתלוננים שהקרובים שלך עולים מדי יום מתחת לחלון. אגב, הם שם עכשיו.
הגבר עזר לי לגשת לחלון. הילדים שלי, נשותיהם, הנכדים שלי, אישה מבוגרת ובתה עמדו תחת החלון, וילדה יפה עם שיער שחור רצה הלוך ושוב.
גבר, זו הנכדה שלי!!! יש לי נכדה!!!
בסוף היום, למדתי שבמשפחה ובאהבה עקשנית אפשר למצוא את האור גם אחרי שנים של חיפוש והחמצה.
