אני בת 65 ותמיד הייתי די רגועה לגבי המראה שלי, אבל בזמן האחרון השיער הלבן התחיל לנצח – לא שערה-שתיים, אלא ממש קווצות, בעיקר בשורשים. פתאום ללכת למספרה כבר לא נראה פשוט כמו פעם – בין הזמן, המחיר והתור, חשבתי שאולי הגיע הזמן לצבוע לבד בבית. הרי כל החיים צבעתי לבד, מה כבר יכול להשתבש? הלכתי לחנות השכונתית, ביקשתי “צבע לשיער לבן” ובחרתי קופסה שנראתה רצינית, עם אישה עם שיער יפה על האריזה – כתוב “מכסה 100% שיער לבן”. בבית ערבבתי, שמתי על הראש וחיכיתי. פתאום, במראה, ראיתי לא חום אלא… סגול! חשבתי שזה רק האור, אבל כששטפתי – המים הפכו לסגולים, השיער שלי הפך לחום כהה-כמעט שחור – עם גווני לילך וסגול, צבע שאי אפשר להסביר. הלבן נעלם, אבל באיזה מחיר… ניסיתי לייבש – הצבע רק התחזק. צחקתי על עצמי, התקשרתי לבת שלי בווידאו – היא בקושי התאפקה לא לצחוק. אמרה: “אמא… מה עשית?” וביקשתי שתקבע לי תור למספרה. יומיים הסתובבתי עם המטפחת, אבל הלילך הציץ. במכולת שאלו אם זה סטייל חדש, באפייה אמרו שאני אמיצה. יומיים אחרי זה כבר הייתי אצל הספרית – היא חייכה: “זה קורה ליותר ממה שחושבים.” יצאתי מהמספרה עם שיער מסודר, כיס ריק והבנה – יש דברים שאולי פעם ידעתי לעשות, עד שמצאתי את עצמי עם שיער סגול. מאז השלמתי עם הלבן ועם זה שיש קרבות שעדיף להשאיר בידיים של מקצוענים. זה לא דרמה משפחתית, אלא אנקדוטה אמיתית.

גיליתי שבעלי לשעבר בוגד בי – הכול התחיל כשהוא פתאום התחיל לטאטא את הרחוב שלנו נשמע הזוי, אבל בדיוק כך זה קרה: האיש שמעולם לא נגע במטאטא הפך פתאום ל’גיבור הניקיון’, ורק כשהגיעה שכנה חדשה, טאטוא הרחוב הפך להרגל קבוע בשבע בבוקר. כשהתחלתי לעקוב גיליתי – בכל פעם שהוא יוצא, גם היא שם, מחייכים, מדברים, נפגשים “במקרה”. כששאלתי, הוא הודה: “אני מאוהב בשכנה.” דרשתי שיעזוב את הבית, והוא עבר לגור אצלה ממול. אחרי חודשיים הם עזבו את העיר יחד, ואני נשארתי עם מטאטא והשקט ברחוב.

גיליתי שבעלי לשעבר בוגד בי, בגלל שהוא התחיל לטאטא את הרחוב.

03

¡Casarse Era una Obsesión! A Alia le urgía encontrar un buen marido: ya había probado suerte sin éxito. Tenía un hijo, Artur, de veinte años. Hace años sorprendió a su marido con la mejor amiga, lo echó de casa y cortó todo contacto. Alia, con menos de treinta, pasó más de una década volcada en la universidad, doctorándose y dirigiendo un departamento. En todo ese tiempo nunca perdió la esperanza de hallar un compañero a su altura. Novios no faltaban, pero nadie caló hondo. Uno tras otro, de fracasos divertidos a peticiones insólitas: desde el que tras la primera cita pidió casarse… y prestado dinero, hasta el viudo buscador de madre para sus tres hijos. Justo cuando Alia iba a tirar la toalla, apareció ÉL: un exalumno argelino llamado Wahid (al que renombró Vadim). Tras años sin verse, coincidieron y surgió algo inesperado. Él, brillante y atractivo, empezó a cortejarla con delicadeza y pasión. Aunque la diferencia de edad era notable, no les frenó. El idilio fue breve y sincero, pero Wahid tenía una vida por construir en Argelia y una prometida elegida por su familia. Sabían que “cada uno en su tierra, y el pan ajeno nunca sacia”. Alia decidió entregarse plenamente mientras durara, aun a sabiendas que el final era inevitable. La madre de Alia nunca aprobó aquel romance internacional y prefería para su hija la reconciliación con el exmarido, Dimas, quien seguía suspirando por ella. Wahid se marchó y, como despedida, le regaló una cajita tallada con un anillo en forma de dos ángeles sujetando un corazón de diamantes: “Mi corazón se queda contigo, Alia”. Con el tiempo, Wahid le mandó fotos desde Argelia con sus esposas, pero Alia ya solo sentía ternura, no celos. La vida siguió: su hijo se casó y trajo a casa a su nuera. Cuando nació su nieta, Alia pidió que la llamasen igual que ella interpretó su nombre de amor: Alia, para que el recuerdo ardiente de la pasión vivida nunca se borrase. Por fin, Alia perdonó (o tal vez solo compadeció) a su exmarido. La madre de Alia, con argumentos de peso, logró reunirlos de nuevo: “¿Quién está libre de pecado?”. Hoy, Alia y Dimas viven juntos de nuevo. Alia ya ha hecho las paces con la vida… Y teje calcetines a su nieta con arabescos, celebrando que incluso las historias más imposibles dejan dulces cicatrices y enseñanzas eternas.

YA NO AGUANTO LAS GANAS DE CASARME A Leonor le desesperaba

00

אני בת 65 ותמיד הייתי די רגועה לגבי המראה שלי, אבל בזמן האחרון השערות הלבנות התחילו להשתלט – לא שערה פה ושם, אלא ממש קווצות, בעיקר בשורשים. פתאום ביקורים אצל הספר נראו לי מסובכים מדי – בין הזמן, המחיר וההמתנה אמרתי לעצמי שאולי הגיע הזמן לצבוע לבד בבית. הרי כל החיים צבעתי לבד, מה כבר יכול להסתבך? נכנסתי לפארם השכונתי, לא לחנות מקצועית. ביקשתי “צבע שמכסה שיער לבן”. המוכרת שאלה איזה צבע, אמרתי לה “חום רגיל, שום דבר מיוחד”. היא הראתה לי קופסה שנראתה מכובדת, עם אישה ושיער יפה על האריזה, וכתוב עליה “מכסה שיער לבן ב-100%”. זה הספיק לי. לא קראתי שום דבר מעבר לזה. חזרתי הביתה שלמה ובטוחה שבתוך שעה הכול יהיה כמו חדש. שמתי חולצה ישנה, הוצאתי מגבת, ערבבתי כמו שכתוב בעלון והתחלתי למרוח מול המראה באמבטיה. בהתחלה הכול נראה רגיל – הצבע כהה, כמו תמיד. התיישבתי להמתין וחשבתי על הכלים במטבח שצריך לשטוף. אחרי עשרים דקות שמתי לב למשהו מוזר – כשבדקתי במראה, השיער כבר לא חום אלא סגול. חשבתי שאולי זה בגלל התאורה. שכנעתי את עצמי שזה רק נדמה לי. אבל כשרחצתי את הראש, הבנתי שטעיתי בגדול. המים שנשפכו היו סגולים, אחר כך חומים כהים ולבסוף כמעט שחורים. הסתכלתי במראה – מולי עמדה אישה עם גוונים סגולים וארגמניים, צבע שלא ידעתי איך להגדיר. השערות הלבנות נעלמו, אבל באיזה מחיר… ייבשתי פן – אולי בצבע יקרה נס – אבל הוא רק התחזק. נראיתי כמו דמות מצילומי אופנה של בני נוער, לא אשה בת 65. התחלתי לצחוק, כי באמת לא נשאר מה לעשות. התקשרתי לבת שלי בוואטסאפ וידאו – היא בקושי התאפקה שלא לצחוק בקול. “אמא, מה עשית?” שאלה. וביקשתי רק: “תקבעי לי תור לספר.” למחרת הייתי חייבת לצאת והסתובבתי עם מגבת על הראש, אבל הסגול בצבץ. במכולת שאלו אם זה טרנד חדש, באפיה אמרו שאני אמיצה עם צבעים כאלה. הנהנתי כאילו הכול מתוכנן. יומיים אחר כך הגעתי לספר – בלי גאווה. היא הבינה מיד מה קרה, לא שפטה אותי, רק חייכה: “זה קורה הרבה יותר ממה שאת חושבת.” חזרתי הביתה עם שיער מסודר, ארנק קליל ולימוד חשוב: יש דברים שנדמה שאפשר לעשות גם בגיל מבוגר – עד שהופכים לסגולה. מאז אני משלימה – שערות לבנות באות מבלי לשאול, ויש קרבות שעדיף להשאיר למקצוענים. זה לא דרמה משפחתית, אלא סיפור אמיתי מהחיים.

אני בת 65, ותמיד הייתי די רגועה לגבי איך שאני נראית.

00

איך החמות של בננו לקחה לנו אותו – מאז החתונה הוא רק אצלה, ותמיד היא “צריכה עזרה דחופה”, ואנחנו נשארנו מאחור

איך חמות הבן לקחה לנו אותו. מאז שהבן שלנו התחתן, הוא

02

אני בת 65 ותמיד הייתי שלמה עם המראה שלי, אבל בזמן האחרון השיער הלבן התחיל להשתלט – לא שערה פה ושם, אלא ממש קווצות, במיוחד בשורשים. ללכת למספרה הפך פתאום למשימה מסובכת של זמן, עלות ותורים, וחשבתי שאולי הגיע הזמן לצבוע לבד בבית. הרי כל החיים צבעתי שיער – מה כבר יכול להשתבש? נכנסתי לסופר-פארם בשכונה, ביקשתי “צבע לשיער לבן”, בחרתי ערכה קלאסית בגוון חום-ערמוני ובטוחה בעצמי חזרתי הביתה. לבשתי חולצה ישנה, ערבבתי לפי ההוראות, שמתי את הצבע מול המראה באמבטיה, וכלום לא נראה חשוד… עד שהשיער קיבל גוון סגול מוזר, “בטח עניין של תאורה” שכנעתי את עצמי. אבל אחרי השטיפה וקצת ייבוש הבנתי שנשארתי עם שיער סגול-שחור, והרבה יותר מדי אמירה אופנתית בשביל מישהי בגילי. לא נשאר לי אלא לצחוק, להתקשר לבת שלי שתישמור לי תור אצל הספר, ולהתמודד יומיים בחוץ עם לוק נועז במיוחד – ואפילו זכיתי למחמאות ברחוב על הסטייל. בפעם הבאה, החלטתי, אני משאירה את הקרב הלבן הזה לאנשי מקצוע. כי מסתבר שיש דברים שכבר עדיף לא לעשות לבד, אלא אם כן תמיד רציתן לגלות בעצמכן איך נראית סבתא עם שיער וויד אומברה.

אני כבר בת 65, ובכל זאת, למרות שתמיד התרגלתי להיות

02

הכרתי את ה”ידידה” שלי בקורס יוקרתי שעשיתי כדי להתקבל לעבודה נחשקת — היה לי קשה עם החומר והיא מאוד עזרה לי, נשארנו בקשר גם אחרי, כשהיא נתמכת כלכלית על ידי ההורים ואני כבר נשואה בלי תמיכה, חיפשתי עבודה וגייסו אותי דרך חבר, המשכנו להתראות לפעמים, ואז ניגשנו יחד למבחני קבלה — היא התקבלה מיד, אני לא, היא הפסיקה לעזור ונעלמה, עבדתי משרה מלאה וחסכתי לניתוח, כשהיא חזרה ליצור קשר ביטלה ונעלמה שוב, ואז שוב רצתה להיפגש רק בזמנים שלא התאימו לי, התחילה להעיר הערות ציניות על המשפחה שלי ולשאול שאלות לא במקום, התחמקתי ממנה חברתית ובהדרגה חסמתי אותה בכל הרשתות, ואז ביום הולדתה התקשרה להתעמת, טענה שתמיד ניסתה לעזור לי ולא מבינה למה התרחקתי, עניתי שאין לי זמן ושעדיף שתהיה עם אנשים אחרים — זה כאב לי, כי הבנתי שהיא רצתה שאהיה בסדר אבל לא יותר טוב ממנה, מעולם לא באמת היה לה אכפת ממני, וגם לא בטוח שלא הייתי בשבילה סוג של עניין רומנטי; האמון שלי באנשים נשבר, קשה לי לסמוך מחדש, אני מתגעגעת לחברויות אמיתיות אבל זה קשה.

תקשיבי, אני חייבת לספר לך משהו שעובר עליי, ואולי זה

03

הכרתי את ה”חברה” שלי בקורס יוקרתי שלמדתי כדי להתקבל לעבודה נחשבת, בקורס היא עזרה לי מאוד כי התקשיתי להבין חלק מהחומר; אחרי הקורס נשארנו בקשר – היא עוד חיה על חשבון ההורים ואני הייתי נשואה בלי תמיכה מהמשפחה, עבדתי קשה ומצאתי עבודה רק אחרי תקופה קשה, כשבינתיים היא התקבלה לעבודה מהניסיון הראשון ובעוד אני נכשלתי פעמיים; ביקשתי ממנה עזרה בלימודים אבל היא תמיד הייתה עסוקה ונעלמה; כשהייתי צריכה לבטל משמרת בעבודה למענה, היא הבריזה בתירוץ של בעיה משפחתית והביא לי בעיות בעבודה; כעסתי והפסקתי לענות לה, אבל כשהייתי אחרי ניתוח היא התקשרה ואמרה שתתקשר שוב ולא חזרה, ובמשך חודשים הציעה להיפגש רק בזמנים שלא התאימו לי; היא התחילה לשאול שאלות חודרניות ולעקוץ על המשפחה שלי, ורק אז התחלתי להתרחק ברשתות החברתיות עד שמחקתי אותה כליל — ואז היא התקשרה לכעוס ולדעת למה התרחקתי למרות שהיא ניסתה לעזור לי, ואני עניתי לה שאין לי זמן לעצמי; בסוף היא אמרה שלא תפנה אליי יותר, וזה פגע בי מאוד וגרם לי לאבד אמון באנשים — היום אני כבר תוהה אם לפעמים הייתי בכלל רומן חולף בשבילה, כי האכפתיות שלה תמיד הייתה מותנית בלא להיות יותר מאושרת ממנה, ונותרתי עם כאב ותחושת בדידות, חוששת להאמין שוב שיש דבר כזה חברות אמיתית

הכרתי את ה”ידידה” שלי בקורס שממש התעקשתי

02

דירה של מישהו אחר? שלם שכירות והכנס לדרמה של משפחה ישראלית: מתנה לחתונה שהפכה לסכסוך – מי צריך להשקיע בדירה שנרשמה רק על שם הכלה?

יומן אישי, 15 ביוני אני מרגישה שהלב שלי כבד.

09