אני בת 65 וזהו סיפורי מאז שהתחתנתי: נישאתי בגיל 23, לא כי הייתי בהריון או מתוך לחץ, אלא כי בתקופה הה…

אני בת 65 וזה הסיפור שלי מאז שהתחתנתי.
התחתנתי בגיל 23. לא כי הייתי בהריון, גם לא כי מישהו דחף אותי לזה בזמני פשוט האמנו שבניית בית היא לא ניסוי כלים. אני ובעלי עבדנו שנינו, ובשגרה כמעט שלא הכרנו אחד את השני באמת, אבל מה שצריך ללמוד, ידעתי שיתגלגל עם הזמן.
השנים הראשונות? לא שושנים. למדנו לחיות ביחד על קצה של מריבה על איך מנהלים בית, על חשבון הבנק וכל מיני הרגלים. היו חילוקי דעות, שתיקות ארוכות וימים מדושנים בעצבים. לא היו מכות או בגידות, אבל בהחלט הבדלים, שלא בטוח שזוגות היום היו שורדים אפילו שנה. גם אני לא ידעתי אם אצליח לשרוד.
כשנולדה לנו הילדה הראשונה, הבנתי שבניית בית היא לא רק אהבה. זה אחריות, עייפות, לפעמים לוותר על עצמך. הוא היה עובד המון, ועליי נפל רוב העומס של הבית. לפעמים הרגשתי בלתי נראית. לפעמים סתם גמורה מהעייפות. אבל בכל רגע שבו חשבתי לעזוב, דמיינתי מה זה אומר לפרק בית לא רק בשבילי, גם בשביל הילדים.
עברנו תקופות כלכליות קשות. חודשים על גבול המינוס, לפעמים ממש בכסף של שקל לשקל. נתתי יותר ממה שחשבתי שיש לי. גם הוא עבר משברים, עם עסקים שבקושי פעלו, עם שתיקות שיכלו להקפיא את ים המלח. היו טעויות, מילים כואבות, רגעים שהפצעים צורבו. כן, סלחתי, לא מעט פעמים. לא כי אני חלשה כי בחרתי להישאר ולבנות עם מה שיש, לא עם מה שציירתי בדמיון.
היו לנו עוד ילדים. גידולם בהחלט לא היה פיקניק. התווכחנו על חינוך, על כסף, על החמות, על עייפות. אבל הייתה גם יציבות שולחן שתמיד יש עליו משהו לאכול, תעודות בגרות, מחלות שניצחנו, ימי הולדת שחגגנו. שום דבר לא מושלם, אבל עומד.
היום שומעת הרבה צעירים שאומרים שלא צריך להחזיק חזק בשום דבר שאם יש קושי, פשוט הולכים. אני מבינה, העולם השתנה. אבל גם חושבת: אם הייתי עוזבת בפרישה הראשונה, באכזבה הראשונה או בעייפות הראשונית, לא הייתי כאן לספר לכם את הסיפור הזה.
לא נשארתי מתוך פחד. נשארתי כי האמנתי שמחויבות ראויה גם כשלא נוח. אני לא עושה רומנטיזציה לסבל, אבל גם לא מתעלמת מזה שהסליחה המתמשכת, המדויקת, היא מה שהחזיק את הנישואים האלה עשרות שנים.
כשילדים עזבו, הגיע השקט. כבר פחות רבים, אבל גם לא זוג מהוליווד. שני אנשים שהיו יחד דרך חיים, שמכירים אחד את השני עד שיגעון, שראו זה את זו ברגעים הכי קשים ובחרו להישאר.
הייתי מאושרת כל השנים? לא.
טעיתי? המון.
מצטערת שסלחתי? ממש לא.