אני בת 41 ונשואה לבעלי מאז שהייתי בת 22. לפני חודשיים התחילו להטריד אותי מחשבות שמעולם לא העזתי להוציא מהפה: אני לא חושבת ש…

אני בת ארבעים ואחת, ונשואה לבעלי מאז גיל עשרים ושתיים. לפני כחודשיים התחילו לעלות בי מחשבות שמעולם לא העזתי לומר בקול: אני לא בטוחה שאי פעם התאהבתי בו, לפחות לא כפי שאחרים מתארים את האהבה. זה היה ערב שגרתי, ישבתי בסלון וצפיתי בטלוויזיה, ופתאום חשבתי למה בעצם מעולם לא הרגשתי את ה”פרפרים בבטן”, תחושת ההתרגשות הזו שנשים אחרות מדברות עליה, העליצות, הרצון לרוץ ולחבק מישהו. לאט לאט הכול התחיל להתבהר לי.
המשפחה שממנה באתי לא הייתה פשוטה. אבא שלי שתה יותר מדי, היה חוזר שיכור, מבזבז את השקלים האחרונים שהיו לו על אלכוהול ועושה בבית כל מיני בעיות. אמא שלי עבדה בניקיון בבתים של אחרים כדי להשלים את מה שלא היה. גדלתי בין ריבים, עייפות, ומתח בלתי פוסק. כנערה רק רציתי לעזוב את הבית, לקבל קצת שקט לעצמי, לישון לילה אחד בלי לשמוע צעקות בבוקר. לא חלמתי על אהבה רק חלמתי לברוח.
את בעלי הכרתי כשהייתי בת עשרים ושתיים, והוא היה מבוגר ממני בעשר שנים. חודש מההיכרות בינינו וכבר הוא דיבר על מגורים משותפים, על זה שהוא רוצה לעזור לי, על רצון לקשר אמיתי. לא עצרתי לשאול את עצמי אם אני מאוהבת. פשוט ראיתי פתח יציאה, הזדמנות לחיים אחרים. קיבלתי את זה מיד, ארזתי את הבגדים ועזבתי. לא הייתה התלבטות ממושכת, לא היו ספקות עמוקים פשוט רצון עז לברוח.
אי אפשר להגיד שהיה לי רע. הוא בעל טוב, עובד קשה, אחראי. מעולם לא חסר לנו אוכל, שילמנו שכירות ובהמשך אפילו קנינו דירה. הוא אוהב את הילדים, דואג לכולם. מעולם לא היו בגידות או מריבות קשות. מבחוץ, כל מי שמביט עלינו היה אומר שיש לי “נישואין מושלמים”. וזה דווקא הבלבול הכי גדול שלי כי אין סיבה נראית לעין להרגיש ריקנות כזו.
אני אוהבת אותו. אני מעריכה אותו. אני מלאת תודה על כל מה שיצרנו יחד. הוא נתן לי שקט וביטחון. אבל כשאני בוחנת את כל השנים שלנו יחד, אני רואה שמעולם לא הרגשתי את האהבה הגדולה, הבוערת, שכולן מדברות עליה. לא קינאתי, לא חששתי לאבד אותו, לא התרגשתי כשהוא חזר הביתה. האהבה שלי הייתה הרגל, שותפות, הערכה לא להבה בוערת.
אני לא חושבת על גירושין. אני לא מחפשת מישהו אחר. לא רוצה לפרק את המשפחה שלנו. אני רק מנסה להודות בפני עצמי שבמשך כל השנים האלה קראתי למה שהרגשתי “אהבה” אבל בעצם זו הייתה בעיקר צורך, רצון בביטחון, ובריחה מחיים קשים. והיום, בגיל ארבעים ואחת, עם ילדים גדולים ובית מסודר, זה סוף סוף מתבהר לי.
לפעמים אני מרגישה אשמה על עצם המחשבה הזו. אני אומרת לעצמי: “איך את בכלל מעזה להטיל ספק במשהו שייצב אותך?” אבל אולי הגיוני שאכיר בכך אולי פשוט האהבה שלי נראית אחרת. אולי למדתי קודם לשרוד, ורק אחר כך ללמוד מהי אהבה אמיתית. אינני יודעת. אני רק רואה שהמחשבות האלה זזות בתוכי, זכר למה שליווה אותי מאז שהייתי ילדה קטנה שרצתה רק לברוח מהבית.
מה הייתם עושים במקומי?
אני מחפשת קצת עצה.