אני בת 27 וחיה בבית שבו אני כל הזמן מתנצלת על עצם קיומי. והכי מפחיד זה שבעלי קורא לזה “נורמלי”. אנ…

אני בת 27 וגרה בבית שבו אני מרגישה שאני צריכה להתנצל על עצם קיומי. הכי נורא זה שבעלי טוען שזה הכי רגיל בעולם.
אני בת 27, נשואה שנתיים.
אין לנו ילדים, לא כי אין לי חלום, אלא כי מההתחלה אמרתי לעצמי: קודם צריך שיהיה לנו בית שהוא בית שלווה, כבוד, שלוות נפש.
רק שבבית שלנו כבר מזמן אין שלווה.
וזה לא בגלל כסף, לא בגלל עבודה, לא טרגדיה או מחלה קשה
זה בגללה.
אמא של בעלי.
בהתחלה חשבתי שזה עניין של אופי שהיא פשוט יותר קשוחה, אוהבת לשלוט. מהאימהות שתמיד יש להן מה לומר ומערבות בכל דבר.
ניסיתי להיות נעימה, מתורבתת, להבין, להבליג.
הייתי אומרת לעצמי: זאת אמא שלו היא תרגע הזמן יעזור הכל יסתדר.
אבל הזמן לא עזר.
הוא הפך אותה לבטוחה יותר בעצמה.
הפעם הראשונה שהיא השפילה אותי היתה קטנה.
אמרה את זה כאילו בצחוק,
אה, אתן הכלות הצעירות חשובות לכן כבוד, אה?
חייכתי, שלא יהיה מביך.
אחר כך התחילה עם העזרה.
באה כביכול להביא סירים, שוב אוכל, לבדוק מה קורה.
אבל כל פעם עשתה אותו הדבר
סוקרת. בודקת. מזיזה.
למה זה פה? מי אמר לך לשים את זה ככה? אני במקומך לא הייתי
והכי גרוע לא אמרה את זה רק לי. אמרה מול בעלי.
והוא, לא מגיב בכלל.
אם אני מעירה? מיד:
יאללה, אל תתעצבני.
התחלתי להרגיש משוגעת.
אולי אני מגזימה? אולי אני הבעייתית?
ואז הגיעו הביקורים בלי הודעה מראש.
הפעמון. המפתח. והיא כבר בפנים.
תמיד עם אותו משפט:
מה, אני זרה? זה הבית שלי.
פעמיים התעלמתי.
בפעם השלישית אמרתי בנימוס:
תשמעי, אשמח שתקראו לפני שמגיעים. לפעמים אני עייפה, או עובדת, או ישנה.
הסתכלה עליי כאילו חצפתי.
את תקבעי לי מתי לבוא לבן שלי?
בערב כבר קיבלתי מבעלי סצנה.
איך העזת לפגוע בה?
לא האמנתי.
לא פגעתי. רק שמתי גבול.
הוא אמר:
בבית שלי לא תגרשי את אמא שלי.
הבית שלו.
לא שלנו.
שלו.
מאותו יום התכווצתי.
לא הסתובבתי חופשי בחדרים, תמיד חוששת שהיא תיכנס.
לא פתחתי מוזיקה, לא צחקתי בקול.
כשבישלתי, פחדתי מההערה עוד פעם את זה?.
כשניקיתי, פחדתי שתאמר מלוכלך פה.
והכי גרוע התחלתי להתנצל כל הזמן:
סליחה.
לא יחזור על עצמו.
לא התכוונתי.
לא אמרתי ככה.
לא חשבתי ככה.
אישה צעירה בת 27 מתנצלת על הנשימה שלה.
שבוע שעבר היא הגיעה כשבעלי היה בעבודה.
אני בפיג’מה, שער אסוף, מצוננת.
נכנסה בלי לדפוק אפילו.
איך את נראית אמרה. זה מה שמגיע לבן שלי?
לא הגבתי.
נכנסה למטבח, פתחה את המקרר.
אין פה שום דבר נורמלי.
אחר כך פתחה את הארון.
למה הכוסות פה?
התחילה להזיז, לרטון, לסדר.
אני פשוט עמדתי שם.
ברגע אחד הסתובבה ואמרה לי:
אני אגיד לך משהו שתזכרי אם את רוצה להישאר אישה תדעי את המקום שלך. לא מעל הבן שלי.
אז הרגשתי שמשהו בתוכי נשבר.
לא בכי, לא צעקה
פשוט תחושה שהגעתי לסוף.
כשבעלי חזר, היא כבר הייתה יושבת על הספה כמו מלכה.
אמרתי לו בשקט:
אנחנו צריכים לדבר, זה לא יכול להמשיך ככה.
הוא אפילו לא הרים מבט:
לא עכשיו.
דווקא עכשיו.
הוא נאנח,
מה עוד עכשיו?
אני לא מרגישה בנוח בבית שלי. היא מגיעה בלי להודיע, משפילה אותי, מתנהגת כאילו אני משרתת.
הוא צחק:
משרתת? נו, די עם השטויות.
זה לא שטויות.
ואז היא התערבה מהספה:
אם היא לא יכולה לסבול, היא לא אישה למשפחה.
ואז קרה הדבר הכי קשה
הוא שתק.
מילה אחת לא אמר להגנתי.
התיישב לידה.
ורק חזר ואמר:
אל תעשי עניין.
הסתכלתי עליו, ולראשונה ראיתי ברור
הוא לא עומד בין שתיים.
הוא כבר בחר צד.
הצד הנוח לו.
הסתכלתי עליה, ואז אליו.
אמרתי רק:
בסדר.
לא רבתי, לא בכיתי, לא הסברתי.
פשוט קמתי, נכנסתי לחדר שינה,
ארזתי את הבגדים בשקית,
לקחתי את התעודות שלי.
ביציאה למסדרון, קפץ אליו:
מה את עושה?!
אני הולכת.
השתגעת!
לא, התעוררתי.
אמא שלו חייכה, כאילו ניצחה.
לאן תלכי? תחזרי.
הסתכלתי עליה בנחת:
אתם רוצים בית שתנהלו, אני רוצה בית שאוכל לנשום בו.
הוא הניח יד על השקית:
את לא יכולה ללכת בגלל אמא שלי.
הסתכלתי עליו:
אני לא עוזבת בגללה.
הוא גמגם:
אז בגלל מי?
בגללך. כי אתה בחרת. והשארת אותי לבד.
יצאתי.
ויודעים מה הרגשתי ברחוב?
קור, כן
אבל גם הקלה אמיתית.
פעם ראשונה מזה חודשים שלא ביקשתי סליחה מאף אחד.
בחיים, אסור לנו לשכוח את הערך שלנו. לפעמים רק כשאנחנו קמים והולכים, אנחנו באמת מוצאים את השקט שבפנים.