אני בן 46, מהנדס בניין במקצועי. כמעט עשרים שנה עבדתי באותה חברת בניה כאן בתל אביב. ימים ארוכים, אתר אחרי אתר, נסיעות בלתי פוסקות. תמיד הייתי אחראי, מדויק, מהסוג של גברים שלא מחסירים עבודה, משלמים הכל בזמן. אשתי תמיד אמרה שמעולם לא חסר לה דבר איתי וזה באמת היה נכון. בית משלנו, רכב, בתי ספר פרטיים לילדים, חופשה שנתית, מקרר מלא, כל החשבונות משולמים בזמן בשקלים.
אשתי, תמר, למדה חינוך לגיל הרך באוניברסיטה. בשנים הראשונות של הנישואין עבדה בגן ילדים, אבל כשנולדו הילדים בחרה להישאר בבית. הסכמתי. זה נראה לי הגיוני אני עובד ומפרנס, והיא דואגת לילדים. אז האמנתי שזה הצעד הנכון, ושאנחנו צוות טוב.
החיים שלנו זרמו על המסלול הרגיל. הייתי יוצא מהבית לפני שבע בבוקר, חוזר אחרי שבע בערב, עייף, עם הראש מלא בעיות מהעבודה, לוחות זמנים וחישובי תקציב. היא הייתה מחכה לי עם ארוחת ערב מוכנה, הילדים רוחצים, הבית מטופל. ספרה לי על יוםה, ואני עניתי בקצרה לא מתוך כעס, פשוט לא היה לי כוח.
בימי שישי ובשבתות הייתי רוצה פשוט לנוח. היא רצתה לצאת, לתכנן יחד דברים עם המשפחה, לדבר. אני העדפתי להישאר בבית, לצפות בטלוויזיה או לישון. כשהתעקשה לדבר עלינו, אמרתי שאין טעם לנסות לחפש בעיות איפה שאין, שאנחנו משפחה יציבה, ושכל אחד היה שמח להיות במקומנו.
במפגשים משפחתיים ובין חברים הייתי “הבעל הטוב” נאמן, עובד קשה, אמין. היא קיבלה המון מחמאות על כך שיש לה בעל כזה. בלי לשים לב, התחלתי להאמין שזה מספיק.
עם השנים תמר הפסיקה לבקש ממני. לא התעקשה לצאת, לא התווכחה, לא בכתה. חשבתי שהשקט שלה הוא בגרות. לא שמתי לב שהיא מתחילה לבנות חיים משלה נפגשה שוב עם חברות ישנות, התחילה לעבוד בחצי משרה, השקיעה בעצמה. חשבתי שהיא פשוט מוצאת את המקום שלה.
יום אחד, אחרי ארוחת ערב, ביקשה שאדבר איתה. היא הייתה רגועה, בלי האשמות ובלי דרמה. אמרה לי שכבר שנים היא מרגישה לבד, שאני נמצא לידה פיזית, אבל לא נפשית. עניתי לה את מה שתמיד האמנתי הייתי בעל טוב, לא הכשלתי אותה, כל מה שיש לנו זה בזכותה ובזכות הילדים.
היא הסתכלה עלי בעיניים שקטות ואמרה משפט שכואב לי עד היום:
“לא היה לי ספק שאתה בן אדם טוב. היה לי ספק אם אתה באמת השותף שלי.”
לא היה גבר אחר. לא הייתה בגידה. הייתה עייפות. היא עזבה עם מזוודה קטנה וכמה חפצים אישיים, השאירה לי את הילדים. נשארתי באותו בית נוח, אבל פתאום הריק בו היה צורב.
עם הזמן הבנתי דברים שלא ראיתי אז. לא חיבקתי אותה כמעט אף פעם אם היא לא ביקשה. לא שאלתי איך היא באמת מרגישה. בלבלתי בין יציבות לאהבה. נתתי לה ביטחון, אבל לא נוכחות.
היום אני אותו מקצוען, אותו אדם אחראי. הילדים אוהבים אותי. אף אחד לא מתלונן. אבל יש לי ערבים שאני שואל את עצמי אולי אם הייתי קצת פחות “נכון” וקצת יותר נוכח, הכל היה נראה אחרת.
כי היום אני יודע את מה שלא ידעתי אז:
לא מספיק להיות אדם טוב. צריך גם לדעת להיות האדם שהאחר זקוק לו באמת.
