אני בן ארבעים ושש, מהנדס בניין. כמעט עשרים שנה עבדתי באותה חברת בנייה גדולה בתל אביב. ימים ארוכים, פרויקט אחרי פרויקט, נסיעות קבועות בין ערים בארץ. תמיד הייתי אחראי, מסודר, מהטיפוסים שלא מחסירים יום עבודה ולא מאחרים לשלם על חשבונות. אשתי תמיד אמרה שלא חסר לה דבר איתי וזה היה נכון. בית שלנו, רכב בחנייה, בתי ספר פרטיים לילדים, חופשה משפחתית פעם בשנה, מקרר מלא, כל החשבונות משולמים בזמן, הכל מסודר.
לאה, אשתי, יש לה תואר בחינוך לגיל הרך. בהתחלה עבדה בגן ילדים ברמת גן, אבל כשנולדו הילדים תמר ונעם היא בחרה להישאר בבית. הסכמתי, זה נשמע לי טבעי אני מספק, היא מטפלת. בזמנו חשבתי שבחרנו נכון ושאנחנו צוות טוב.
השגרה שלנו הייתה כמעט קבועה. יצאתי מהבית לפני שבע בבוקר, חזרתי רק אחרי שבע בערב, עייף, ראש מלא בבעיות מהעבודה, לוחות זמנים ומספרים. היא תמיד חיכתה לי עם ארוחת ערב חמה, הילדים כבר במקלחות ופיג’מות, הבית מתוחזק. היא סיפרה לי מה עבר עליה היום, ואני עניתי בקצרה לא כי לא אכפת לי, פשוט כי הייתי מותש.
בסופי שבוע רציתי לנוח. היא חיפשה לצאת ביחד, לתכנן דברים, לדבר עלינו ועל המשפחה. אני העדפתי להישאר בבית, לראות כדורגל בטלוויזיה או לישון. אם התעקשה שנדבר עלינו, הייתי אומר שאין טעם לחפש בעיות איפה שאין, שאנחנו משפחה יציבה ושאנשים רבים היו רוצים להיות במקומנו.
במפגשים משפחתיים ועם חברים, הייתי “הבעל הטוב” נאמן, עובד קשה, אפשר לסמוך עליו. היא קיבלה מחמאות על בעל מסור. בלי ששמתי לב, התחלתי להאמין שזו מספיק.
עם השנים היא הפסיקה לבקש ממני דברים. לא התעקשה על בילויים, לא רבנו, לא היו דמעות. חשבתי שהשקט שלה הוא בגרות. לא שמתי לב שהיא בונה לעצמה חיים משלה חידשה קשרים עם חברות ותיקות, התחילה לעבוד במשרה חלקית בגן מקומי, השקיעה יותר בעצמה. בעיני חשבתי שהיא פשוט מוצאת את המקום שלה.
ערב אחד, אחרי ארוחה, היא ביקשה שנדבר. הייתה שלווה, בלי אשמה, בלי דרמות. אמרה שכבר שנים מרגישה לבד, שאני איתה פיזית אבל לא בנפש. עניתי כמו תמיד שאני בעל טוב, שלא הכשלתי אותה, ושכל מה שיש לנו זה בזכותה והילדים.
היא הסתכלה עליי בשקט ואמרה משפט שלא מפסיק לכאוב לי:
“מעולם לא חשבתי שאתה לא אדם טוב. תהיתי אם אתה באמת השותף שלי.”
לא היה מישהו אחר. לא הייתה בגידה. הייתה פשוט עייפות. היא עזבה עם מזוודה וכמה דברים אישיים, השאירה לי את הילדים. אני נשארתי לבד בבית הנוח שלנו, אבל פתאום הרגשתי שהוא ריק.
עם הזמן התחלתי לראות דברים שלא הבחנתי בהם. כמה מעט חיבקתי אותה בלי שביקשה; כמה לא שאלתי באמת מה היא מרגישה; שבלבלתי יציבות עם אהבה. נתתי לה ביטחון מבלי להעניק נוכחות.
היום אני אותו מהנדס מקצועי, אותו אדם אחראי. הילדים אוהבים אותי. אף אחד לא מאשים. אבל יש ערבים שאני שואל את עצמי האם היה משהו אחר שיכולתי לעשות, אם הייתי פחות “נכון” ויותר אמיתי בנוכחות שלי.
כי היום אני מבין משהו שלקח לי הרבה זמן:
זה לא מספיק להיות בן אדם טוב, אם אתה לא יודע איך להיות הבן אדם שהשני צריך.
