אני בן עשרים ושבע, ופגשתי אותה בדיוק ברגע שבו הייתי הכי פחות מוכן לאישה כמוה. זה היה באירוע קטן השקה של מגזין מקומי בתל אביב הגעתי לשם כמעט במקרה. חבר ביקש ממני לבוא איתו, כי היה צריך עזרה להעביר ארגזים, ואני, בלי תוכניות מיוחדות ועם צורך בכמה שקלים, הסכמתי.
היא ישבה בשורה הראשונה, רשמה דברים במחברת שחורה, הטלפון שלה היה הפוך, הקפה שלפניה כבר מזמן התקרר. היא נראתה כאילו לא אכפת לה מאף אחד מהנוכחים, אבל כשדיברה כולם שתקו.
מאוחר יותר גיליתי שהיא סופרת. כותבת בעיתון ובכתב עת תרבות. הייתה בת ארבעים. אז עוד לא ידעתי את זה. ראיתי רק אישה בטוחה בעצמה, רגועה, שלא מרימה קול כדי להשיג את שלה וגם לא צריכה.
כשנגמר האירוע, ניגשתי כי הייתי צריך חתימה על קבלה. היא שאלה אותי איך קוראים לי, שלחה מבט ישיר לעיניים שלי ואמרה:
אתה תמיד נראה ככה, או רק כשאתה לחוץ?
צחקתי חזק. אמרתי שאני לא יודע. היא ענתה שהיא אוהבת אנשים שלא מתיימרים להיות בטוחים בעצמם. וככה הכל התחיל.
התחלנו להתכתב. בהתחלה היא כתבה מעט, ואני הרבה. שאלתי שאלות פשוטות: מה היא עושה, איפה היא גרה, אם היא לומדת. אמרתי לה את האמת שאני גר אצל ההורים, עובד בעבודות מזדמנות, מרוויח מעט שקלים, מנסה להתחיל. היא מעולם לא גרמה לי להרגיש פחות, אבל גם לא ניסתה למכור לי אשליות. מההתחלה היה ברור:
אני לא מחפשת מערכת יחסים. אני במקום אחר בחיים שלי.
ובכל זאת, התחלנו להיפגש.
תמיד בדירה שלה. מאורגנת, שקטה, מלאה בספרים. יש לה רכב, קצב משלה, חיים משלה. אני מגיע באוטובוס, לפעמים מרגיש שאני נכנס לעולם שלא שייך לי. היא מקבלת אותי בלי לחץ, בלי הבטחות. לפעמים היא מבשלת משהו פשוט, לפעמים רק פותחים בקבוק יין ומקשיבים למוזיקה שקטה. מדברים הרבה על העבודה שלה, על הכתיבה, על כמה היא עייפה מזה שתמיד צריך להסביר לאחרים את ההחלטות שלה.
מעולם לא נשארתי לישון. היא אף פעם לא ליוותה אותי לביתי. הייתי צריך להתעקש להיפגש בסופשבוע. לפעמים אמרה כן, לפעמים נעלמה לי ליומיים-שלושה בגלל דדליין, פגישות, נסיעות. וכשהייתה חוזרת, זה היה כאילו דבר לא קרה. בלי התנצלות, בלי הסברים ארוכים.
ערב אחד, אחרי שהיינו יחד, כשישבה על קצה המיטה, אמרה לי:
אל תתאהב בי.
לא ידעתי איך להגיב. רק אמרתי שאני לא מאוהב. שנינו ידענו שזה לא בדיוק נכון.
רציתי יותר. לא בהכרח הבטחות מקום. היא, מצידה, חזרה שוב ושוב שדרכנו שונות. שאני רק מתחיל, והיא כבר בנתה את חייה. שהיא לא רוצה להיות עוגן, ולא רוצה שאשתמש בה כקיצור דרך.
אני לא יכולה לתת לך את מה שאתה רוצה אמרה.
ובכל זאת, הזמינה אותי שוב.
עם הזמן הבנתי שהיא מציעה לי את מה שהיא יכולה: נוכחות בלתי רציפה, שיחות עמוקות, פגישות בלתי מתוכננות. קיבלתי את זה, כי הרגשתי שאין לי זכות לבקש יותר. איך אדבר על עתיד כשאני בכלל לא מצליח להחזיק את עצמי?
בכל פעם שיצאתי מהדירה שלה, הייתי הולך כמה רחובות ברגל לפני שהייתי עולה על האוטובוס. מרגיש גם מלא וגם ריק באותו זמן. אסיר תודה על הזמן איתה, שנשאר לי ריק בגלל הידיעה שבסוף אני חוזר לחדר שלי בבית ההורים, למציאות הפחות זוהרת שלי.
היא אף פעם לא הבטיחה לי דבר. אף פעם לא שיקרה. ובכל זאת, זה כאב.
אני עדיין רואה אותה. לא בתדירות שהייתי רוצה. לפעמים אני חושב שאני מקווה שיום אחד תביט בי אחרת. או שאולי, אגדל מספיק כדי שלא ארגיש קטן לידה. או שאעייף מהפשרות.
אבל אני לא יודע לאחרונה, להיות איתה גורם לי יותר עצב מאשר שמחה.
למה בעצם?
