אני בן 26 ואשתי אומרת שיש לי בעיה שאני לא מוכן להודות בה

אני בן 26, ויעל, אשתי, טוענת שיש לי בעיה שאני מסרב להודות בה.
היא חוזרת על זה בכל פעם שאני עוזב עבודה או כשמפטרים אותי שזה קורה, איך לומר, יותר מדי.
לטענתה, זה לא הגיוני שהפעם הכי ארוכה שעבדתי הייתה שישה חודשים.
היא צודקת, כמובן.
לפעמים אני בקושי מחזיק חודש, לפעמים שבועיים, ולעיתים אפילו לא מסיים את תקופת הניסיון.
עברתי בכל עבודה אפשרית תחזוקה, ניקיון, טאטוא מדרכות ברחובות תל אביב, שטיפת שירותים בתחנת דלק ברמת גן, סחיבת קרטונים במחסן בבת ים.
תמיד מתחיל אנרגטי, אבל אחרי כמה ימים הגוף מתעייף, וגם הראש.
זה לא רק העייפות, אלא גם המבוכה.
סיימתי בקושי כיתה י”א, מאז לא חזרתי ללימודים.
ברגע שמקבלים אותי לעבודה ומוסרים לי אפוד זוהר, מטאטא או דלי, אני מרגיש שאני לא שייך.
מסתכל על שאר העובדים כולם רגועים, עושים את העבודה בלי תלונות ואני, בפנים, אומר לעצמי: זה לא החיים שלי.
מתחיל לאחר, להיות פחות יעיל, לחפש תירוצים להיעדרות.
עד שיום אחד המנהל מזמן אותי למשרד ומסביר שעדיף שאפסיק להגיע.
יעל לא קולטת את זה.
היא עובדת מזה ארבע שנים בחנות בגדים בקניון איילון.
המשכורת לא משהו, אבל היא יציבה.
כל חודש יודעת בדיוק כמה היא נכנסת.
כשאני שוב חוזר הביתה בלי עבודה, מבטה משלב עצב ועייפות.
היא אומרת: “הבעיה היא לא בעבודה, הבעיה היא אתה.
אתה לא מחזיק מעמד בכלום.” אני עונה לה שכל העבודות האלו לא בשבילי, שנועדתי למשהו אחר, שאני לא נולדתי בשביל לשטוף שירותים כל החיים.
באותם רגעים היא מתפוצצת עוד יותר.
דורשת שאשלים בגרויות, אלמד משהו, שאשיג מקצוע.
היא מזכירה לי שבארץ לא יקבלו אותי לעבודה אחרת בלי תעודה או קורס מקצועי.
אני מבטיח לה שאעשה זאת, אבל החודשים עוברים, ולא נרשם לשום דבר.
תמיד יש לי תירוץ אין כסף, אין זמן, יהיה בסדר, אדחה קצת.
האמת?
אני פשוט מפחד.
מפחד לשבת בכיתה עם ילדים שצעירים ממני, להרגיש שאני היחיד ששקע מאחור.
בבית זה כבר נהיה שגרה.
רבים על אותם נושאים שוב ושוב.
היא טוענת שאני חי בתוך חלום, מדבר יפה אבל לא עושה כלום.
אני אומר לה שהיא התרגלת לשרוד ולא באמת לחיות.
לפעמים אנחנו מתווכחים בקולי קולות, ולפעמים פשוט לא מדברים ימים שלמים.
אני שוב יוצא לחפש עבודה עם קורות חיים מקומטים בכיס, וחוזר מאוכזב כשאומרים לי “נחזור אליך”.
הכי גרוע, אני באמת חולם.
חולם על עסק משלי, שלא את תלוי באף אחד, שלא אתבייש במדים או אפוד.
חולם לקום מוקדם בשביל משהו שלי, לא בשביל הוראות מאחרים.
אבל החלומות לא משלמים שכר דירה, לא מביאים חומוס ולחם הביתה.
ויעל מזכירה לי את זה כל יום.
אז מה אתם אומרים באמת יש לי בעיה שאני לא מודה בה, או שזה לגיטימי לחלום קצת יותר גבוה?