אני איתך
יונתן, אני פשוט לא יודעת מה לעשות! היא מסרבת להקשיב למישהו! החליטה שתלד! תסביר לי, איזו ילדה? יוני, איזו?! היא בסך הכול בת תשע־עשרה! כל החיים לפניה! עכשיו תעזוב את האוניברסיטה ואז? מה, תתחיל לעבוד בניקיון? צריך איכשהו למצוא פתרון! ואתה, חייב לעזור לי!
איך, אמא?
קולו של יונתן היה קר כל כך, עד ששׁוּרָה הרגישה שרק מחזיקה בקושי את הטלפון. בנה מעולם לא דיבר איתה כך! תמיד היה רחום, חמים, הילד שלה ועכשיו? מה עשתה לא בסדר? הרי זו לא אשמתה, אשמה במצב של עכשיו זו רק אילת! התאהבה, כך סתם! ילדה טיפשה! למה לא שומעת לאמא שלה?! מצד שני מה כבר יעזור עכשיו להתבכיין? הרי היא עצמה טיפלה בה יותר מדי ברוך, התערבה יותר מדי, אפילו נהייתה כמו חברה בשבילה הנה, תשלמי על כך, שוּרָה טל. כל החינוך שלך ניכר עכשיו! אבל למה? למה דווקא כך? יונתן בן מצוין! חכם, נבון, תמיד עוזר! אמנם כבר גר לבד, אבל באמת גבר עצמאי, רק לא התחתן עדיין. כמה ייחלה לנכדים! כמה זמן עוד תחכה? כשהייתה אילת קטנה, כל הזמן היה ריצות לחוגים, טיולים לתחרויות. לא היה רגע אחד למחשבות. ועכשיו? הבת כבר עצמאית, אמנם עזבה את הספורט, אבל בקושי נמצאת בבית או לימודים, או חברים, לפעמים משמרת התנדבות ועכשיו בא ההוא הזה! איפה מצאה אותו, מי יודע? הרי כזה חסר צבע! שוּרָה הבינה מייד אבל אילת התאהבה! אף פעם לא ידעה להבחין בין אנשים כולם אצלה טובים! לא עזרו כל ההסברים שאין הרבה באמת טובים בעולם מה עושים עכשיו? החגים קרבים, והיא רק מתוסכלת. ועכשיו גם יונתן הרים טון! למה הוא כועס עליה בכלל?
יונתן, למה אתה מדבר אלי ככה?
איפה היא, אמא? יונתן סובב את ההגה, השתחל לסמטה והחנה. שלוותו נגמרה כששמעה ילדה. ידיו רעדו, ראייתו החשיכה, רצה לצעוק בכאב, כמו אז רק שגם אז זה לא עזר גם עכשיו לא יעזור. צריך פשוט להירגע, לעשות משהו: שגם אם זה לא יהיה הבן או הבת שלו הרי יונתן מעולם לא ידע מה היה אז עם רוני לפחות הילד של אילת יחיה. אמא למה את עושה זאת? הרי תמיד אהבת את אילת יותר. ככה זה ילדה, ועוד מאוחרת במשפחה! איך לא להתרכך כשיש ילדה בלונדינית עם עיניים כאלו? אילת תמיד הייתה יפהפייה, שונה מכל שאר הילדים במשפחה. כל הדודות קינאו, כל אחת סידרה את הבנות שלה, אבל אילת הפתיעה עיניים ירוקות עמוקות, גזרה עדינה, מין יופי שאין במשפחה. אף אחד לא ידע מאיפה הגיע. שוּרָה רק התגאתה בה ככל שגדלה.
כזו נסיכה, תראו! קיטרו הדודות, מסדרות סרטים בשיער הבנות שלהן.
כשהופיעה לראשונה בתחרות בגדי-ים, היה ברור: הילדה הזו נולדה לגדולות.
האם השקיעה את כולה בקריירת ההתעמלות של אילת, יונתן התפנה סוף-סוף לחייו הפרטיים, משוחרר מהשגחת-היתר של אמו. לאמא היה ברור: הוא העתיד המבטיח אולימפיאדות במדעים, העתיד מוגן, פוטנציאל גאוני. כל שיחה הפכה למסע יחצ”נות.
מבחינתי, ילדים צריך פשוט להשקיע בהם אז רואים תוצאות!
שוּרָה לא ראתה את המבט הקמוץ סביב לא עניין אותה. הייתה מרוצה בעולם שלה עם ילדים מושלמים, בעל תומך, עבודה נוחה (מורה לאנגלית כולם לחטוף אותה, אפילו כשהמחירים כפולים). העיקר זה לא הכסף מי שלא חוסך על ילדיו, יראה תוצאות.
יונתן היה פשוט מתפעל: איך היא מצליחה הכול אילת, הבית, העבודה. היא לימדה אותו סדר זה עזר לו בחיים עד היום. לו”ז מסודר, שעות קבועות.
היום הכול השתבש כשאמא זרקה עליו את החדשות. כמה עבר מאז אותו רגע עם רוני
אני בהריון. לא אלד. את צעירה מדי ולא יכולה לקחת אחריות. זה באשמתך! טפל בזה כבר. מצאתי קליניקה, והשאר תדאג.
אותו ריב מטורף בפעם הראשונה בשלוש שנות יחסים צעק יונתן על רוני כמו מטורף. האם לא ניסה שוב ושוב לשכנע, להקים משפחה? דירה קטנה (מספיקה לשניים), רכב, עסק קטן מתחיל להניב מה עוד חסר? לא מיליונר, אבל גם רוני לא נסיכה. סטודנטית מהפריפריה, עם שם מצחיק. בכל פעם שניסה להגות, צחקה עליו. הכירו ממש במקרה במסדרון היא רצה למבחן, הוא פותר משוואות על הקיר. היא רטנה, נוזפת, בורחת לאולם והוא רודף אחריה מוקסם.
כשהצליחה במבחן, התנפלה עליו בשמחה:
חמישה! צריך לחגוג! הצעות?
שנה של חברות, אחר-כך עברו לגור יחד. יונתן טיפל בסבא, שחי עימם מאז שאמא כמעט לא הייתה בבית, ואבא תמיד בעבודה. כשנפטר הסב, עבר לדירה קטנה יותר, שלא מצאה חן בעיני אמא אבל יונתן דווקא הסתדר האבל היה עצום; התגעגע נורא לסבא, לקולו הישן, לסיפורים של הדור. הם היו תימנים מאלפי מנשה, מין שבט כזה, שגם כשמתים כאילו לא נעלמים.
לך, סטודנט! הכנתי לך כבר חביתה למטבח.
הסבא לא נשבר אף פעם איש נמל מחיפה, כמו גרר עקשן. עד שאיבד את סבתא. לא עזר שמסביב משכו אותו הילדים, הנכדות אחיה עוד קצת רק בשבילכם. חייב לראות מה ייצא מכם. אחר-כך אליה. גוזלית שלי.
סבתא תמיד נשארה גוזלית נועם ועדינות, לא היו ריבים. כשיש במה למחול הלב פחות כואב. כך לימד הסבא את יונתן, שלמד ממנו מהי אהבה אמיתית מתמשכת, על-זמנית. ערג לאהבה כזאת גם עם רוני אבל מהרגע שבו לקחה את כרטיס האשראי בלי לשאול, הבין שחבל על הזמן. עזבה אותו בדממה, לקחה מזוודה וסכום כסף, והוא שקע בייאוש. אמא ייללה, פעם אחר פעם, ואבא חיבק ואמר:
נצטרך אותך אנחנו כאן.
להוריו לא סיפר הכול, רק את שנפרדו. ידע שאמא תכעס, תהפוך אותה לשיחת הרחוב, יקל על עצמו וייתן לכולם להניח שזה הוא שסיים. כך הכי קל.
באותו ערב התיישב בחדר הישן, על ספה שלא הוחלפה עשרות שנים הוא בוהה, שקוע באפלה פנימית, מחשבות עוטפות אותו בשקט דביק. ואז נכנסה אילת, בת שש־עשרה שקטה, דקת-גזרה, התיישבה לידו בלי מילה, ניגבה את הדמעות במפית, לחשה: קשה לך יוני, איך לעזור לך? פשוט לשבת איתך?
תשבי איתי. שלא אעשה שטויות.
וכך ישבה איתו כל הלילה. לקראת הבוקר אמא לא הבינה איפה היא, ואילת עשתה את זה רגיל כאילו קמה סתם מוקדם. אחר-כך דיברו, חלקו כאב, ודיבורה של אחותו גרם לו להבין שיש חיים אחרי ההתמוטטות. לא היו עצות נדושות, רק חום, תבונה שבגרה אצלה צעירה מדי. צריך ללמוד פסיכולוגיה, אמר לה. וראו איך הסמיקה זה היה החלום שלה, לא קריירה בספורט. אמא רצתה אבל אילת החליטה אחרת.
בתחרות ההיא אילת נראתה מעולם לא, הביאה כאב וכוח לריקוד שלה. הבה נשלמה, והקהל נדהם. אילת נגעה בכולם. כמעט עברה לנבחרת הארצית, ואז אסון. אחרי אימון חזרה בעצמה ברגל אבא היה בעבודה, יונתן לא היה זמין, והיא חשבה אני כבר גדולה. מישהו עקב אחריה, הציע לה לבוא לראות כלב, היא רצה מיד לכניסה, החליקה על הקרח ונפלה גרוע. התעוררה בבית חולים.
אמא ישבה לידה, בוכייה ללא הרף. איך זה קרה, אילת?! איך?!
אילת ראתה: אין כאן טיפת חום, רק חרטה על אובדן קריירה. כמה רצתה לחיבוק, משפט קטן של חיזוק: קטנה שלי, תתחזקי! יהיה בסדר! אך זה בא רק מאחיה.
ילדה, תחזיקי! רוצה שאביא לך עוגה ענקית? עכשיו מותר! או נלך בחוץ, אשליך עלייך כדורי שלג? נקנה לך קביים ורודים יפים! נתחיל להתכונן לבחינות הרי פסיכולוגיה עדיין אפשרי!
חיבק אותה, ואילת התחבאה בין זרועותיו. השיקום ארך חודשים, אבל עד תחילת השנה הראשונה הייתה הולכת כמעט רגיל אם כי לא כפי שהייתה. את הקביים הוורודות, שצבע במיוחד עבורה, בחרה לתרום ללנה, מתנדבת שהפכה את דירתה למטה של קבוצת חיפושים.
לנה, איך את לא מתעייפת? אילת הכינה תה וכריכים לכל הצוות.
ולמה לי שקט, אילת? רק כי לוקח לי זמן להביא סנדוויצים? יש הרגשה של צריכה אותי, ואני כאן!
בצוות הזה, הכירה את מתן.
שורָה צדקה במשהו נער לא מרשים, כמו שקוף, אבל עושה עבודה של חמישה. לא סיפרה לאמא, כי ידעה שוּרָה לא תקבל אותו.
לתוך הצוות נכנס, אחרי שגרוש של אמו נעלם. מתן היה בן יחיד, וגדל בעצם אצל סבתא וסבא. ארבע פעמים ניסתה האם לבנות משפחה מחודשת, תמיד בלי הצלחה. החיים היו מלאי טלטלות. לבסוף, אמץ אותו בן זוגה החדש רפי. מתן התקשה להיפתח, ובסוף דווקא דיג עם רפי איחד ביניהם. כמה בקרים העבירו בירקון, דגים שותקים, ומדברים שטויות אבל בלב עמוק התחיל להרגיש שיש לו אבא.
הסבים מתו בהפרש קצר, עקר לדירת אמא, אבל כבר לא פחד. רפי הפך אבא אמיתי, במיוחד לאחר מות האם מסרטן.
רפי נעלם יום אחד חזר בשעה מאוחרת, ביקש לקנות לחם, ופשוט אבד עקבותיו. מתן התרוצץ, הכול לשווא. רק אחרי שפנה לעמותת מתנדבים, גילו את רפי קפא למוות פארק קטן, קרוב לבית. איש לא ניגש לעזור מתן היה שבור, אך קם וביקש להצטרף לקבוצה. אילת הכירה אותו שם.
מתן ואילת אולי לא מתאימים במראה, אבל נשמות טובות. יונתן ראה וידע: אם טוב לה, מה אכפת לו המראה? לאמא, כמובן, היו השגות ואבא בסך הכול משך בכתפיים.
הנה, בדקנו
יונתן התניע, עלה על דרך צדדית. חייב למצוא את אילת. אחרי הריב עם אמא, אולי תעשה שטות והוא יודע בוודאות שוּרָה כלל לא התעניינה להקשיב, והוא בטוח שאינה יודעת שמתן כבר איננו. הילד של אילת, לעומת זאת, כן קיים
מקרה אחד, מטופש וגורלי מתן הלך בערב הביתה, דיבר עם אילת, עבר את הכביש במקום אסור, לבוש במעיל כהה, ונדרס. הנהג לא אשם, הכביש חשוך.
זה היה רק לפני יומיים. מחר הלוויה. אילת לא אמרה להורים מילה. זזה בהלם, בלי דמעות.
אין לי דמעות, יוני. רק כואבת. רק בוכה שקט בפינה, שאף אחד לא שומע
לא סיפרת להם?
לא מסוגלת. אמא תשתגע עכשיו זה כבד מדי בשבילי
ואולי לא ידעה עוד על ההיריון? או רק אחר כך? מדוע לא סיפרה לאחיה מיד?
שאלות בלי תשובות.
דלת דירתה של לנה הייתה פתוחה כתמיד. יונתן דפק בעדינות.
איפה אילת, לנה?
בחדר שלי. היא חיכתה לך.
החשכה בחדר יונתן לא מדליק, שלא יכאיב לעיניים בכי.
יוני
אני כאן.
טוב
האנחה דקה ודומעת. יונתן גש אל המיטה, חובק את אילת ואת השמיכה בכל הכוח.
אל תפחדי, קטנה, אני איתך! נעבור את זה! אני יודע, עכשיו נראה שאין שום דבר טוב, אבל יבוא יהיה תינוק, תהיה התחלה חדשה! הילד הזה יקבל את כל הכי טוב, כי יש לו הורים מדהימים אפילו שאבא לא כאן, הוא יחיה בו, אצלך.
אילת בכתה והדביקה ראש רטוב אל כתף אחיה.
גם אתה היית צריך ללמוד פסיכולוגיה, יוני הייתי מרגישה טוב יותר. אין לך מושג כמה רע לי
באותו ערב העביר יונתן את אילת אליו. הודיע לבית: היא תגור אצלי, ואם לא רוצים לאבד את שנינו שיקבלו את החלטותיה.
והיה קשה. היריון מורכב, בחילות עד הסוף, מומ עם ההורים בעיקר שוּרָה, האבא בחשאי בא, עזר, מצא רופא טוב.
בוקר מוקדם, נולדה נועה הקטנה. אחרי שעות לידה מתישות, יצאה בזעקת תינוק חזקה, עד שהמיילדת חייכה:
כזאת עוצמה! אמא מקור נחישות, והבת מפעילה את כולם.
כמו אביה לחשה אילת וחייכה זו התחלה חדשה מתן יחיה בילדה הזו והעיניים שלה, לא דומות למשפחה, היא תמשיך אותו
שלוש שנים אחרי
נועלי! בואי הנה! הבאתי לך מתנה!
יוני! שוב? אילת הציצה מהמטבח, ידיה מחוקות קמח זה חג, לא יום הולדת. די אשכרה לפנק אותה!
מותר! בשביל מה יש דודים וסנדקים? ההיא מתנה דודתית, זו ממני כסנדק.
נועה הפסיקה לשחק עם אריה החתול, השרוע ברוך על השטיח בסלון, הקשיבה בשקט לדוד, ניצנוצים בעיניים. יונתן שלף קופסה, כשהיא נפתחה עיניה נצצו כמו אורות החנוכייה. אצבעותיה ליטפו קישוטי זכוכית נוצצים.
מותר?
ודאי! הם בשבילך. ניתלה יחד על העץ!
אילת, מנגבת ידיים לסינר, נכנסה כשיונתן החזיק את נועה מעלה, עוזר לה לתלות מפצח אגוזים עלה עץ.
וואו! ממש כמו באגדה! יוני, איזה יפים. רק אלה זכוכית! ואם ישברו?
לא נורא! גיליתי איפה קונים. הכי חשוב נועה מתלהבת!
הילדה, בישיבה בצל העץ, מחבקת יד אחת את החתול, מספרת לו סיפורים. זו אותה אגדה מההצגה שראו בתיאטרון יונתן לקח אותן אתמול, ומאז רוקדת, מחקה את הבלרינות כל הזמן.
נראה שכבר לא צריכים אותנו, ראי? אמרתי שתאהב!
טענתי שהיא קטנה מכדי להסתדר. טעיתי. היא ילדה מקסימה.
יונתן חייך.
הערב תזכרי את זה, כשתנסי להרדים אותה! אז נדע מי רגועה תאכילי אותי? צריך להספיק עוד למשרד.
לא תישאר? ההורים תכף מגיעים!
שיתנו לנכדה קצת תשומת לב. אחזור בערב צריך להציל את החתול משלל הסיפורים.
שמעת שאמא רשמה אותה לבלט?
אופס
בדיוק. מה נעשה?
ננתב את האנרגיות של סבתא לאפיק מועיל.
ואם לא תצליח?
אז תזכרי שאת האמא ואני הסנגור שלך. שנינו יחד, היא תיכנע.
באמת?
בטוח! אז יאכילו אותי כאן כבר?
ודאי! אתה עקשן אז מתי נמצא לך מישהי שתאכיל אותך כל יום?
אילת התחמקה צוחקת, הוא אחריה:
את ואמא סגרתם עליי? עוד לא התאוששתי מתינוקות!
אוצר כזה לא אחמיץ! לחכות עד שיהיו לי עוד אחיינים?
אוי, נשים
דמות חלומית פנתה על העץ, נועה ממלמלת ומתחילה לרקוד, החתול מפנה לה דרך ואולי יום אחד עוד נשמע עליה, עתידה של ישראל.
