איך אתם יכולים לחיות ככה? נעה סירקה את שערה לאחור בגועל. תראו, עשרים שנה בדירה הזאת ולא הצלחתם אפילו לשפץ! ועוד אתם מנסים ללמד אותי על החיים!
רותי פרנקל הנמיכה כתפיים בעייפות. גדעון פרנקל הרים את כוס התה לשפתיו בשתיקה ולא הביט לעבר בתו. נעה עמדה במטבח, לחייה אדומות מכעס, וחיכתה לתגובה קטנה כלשהי מהוריה. אבל הם שתקו והשקט הזה הרגיז אותה יותר מכל הערה.
יואב הוא בחור טוב, המשיכה נעה. אתם פשוט לא מבינים כלום מהחיים!
רותי הביטה בבתה בעיניים עייפות.
נועה, אנחנו לא נגד יואב, רותי הנידה בראשה. אנחנו רק רוצים שתקבלי תואר, שיהיה לך קצת ביטחון לפני זה.
איזה ביטחון?! נעה גלגלה עיניים. כמו שלכם? עשרים שנה בדירה בלי שיפוץ!
את בסך הכול בת תשע עשרה, רותי דיברה ברוך. זה מוקדם מדי, חמודה, פשוט מוקדם מדי.
גדעון הניח את הכוס על השולחן והפנה מבטו אל בתו. במבטו לא היה כעס, רק עצבות עמוקה כזו שאין לה מילים.
אחר כך תתחילי לבנות חיים, המשיכה רותי. רק לא עכשיו, לא בלחץ כזה.
אתם לא רוצים שאהיה מאושרת! נעה הטיחה את רגלה ברצפה כמו ילדה קטנה זה כל הסיפור!
במהירות תפסה את התיק מהכיסא שבמסדרון. רותי התרוממה משולחן ופנתה בעקבותיה.
נועה, חכי רגע, רותי שלחה יד לבתה.
אבל נעה כבר לבשה את המעיל, בכעס גולשת בשרוול בגלל התסכול והעלבון.
אנחנו נהיה מאושרים, אני ויואב, צעקה נעה במסדרון דווקא בשבילכם!
גדעון יצא מהמטבח, נשען ביד רופפת על משקוף הדלת.
ילדה שלי, את לא מבינה, ניסה גדעון, אבל נעה קטע אותו.
אני אחיה ברווחה! יהיו לי שקלים, ובכלל, לי הכל יסתדר! ידיה כבר על ידית הדלת. לא כמוכם!
טרקה את הדלת מאחוריה; הצליל שחתם את מה שמאחוריה היה הסימן האחרון שזכתה לו מההורים. הירידה במדרגות הייתה מלאה ביטחון שנעשה עקשני יותר ויותר.
…ארבע שנים חלפו. נעה ניצבה מול אותה דלת קלופה, צבעה מתקלף בדיוק כמו שזכרה. בידה הימנית אחזה בידו הקטנה של נדב, בנה בן השלוש, שנעץ מבט סקרן וחדשני בדלת הזרה. ידה השנייה של נעה הונפה, מתוחה, כדי לדפוק אך נעצרה באוויר, כמה סנטימטרים לפני משטח הדלת. ראשו של נדב הפנה אליה.
אמא… נדב קפץ על קצות האצבעות בחוסר סבלנות.
נעה הביטה על בנה, אחר כך על המזוודה הגדולה, הישנה, עם גלגל שבור כל מה שנותר לה מחייה הקודמים, מהבטחותיה הרועמות ומגרנדיוזיותה. ארבע שנים לא התקשרה, לא כתבה, לא קפצה לביקור. כל השנים האמינה שבורכה על פני ההורים שהם עלובים עם הדירה הפשוטה והחיים הצנועים. ועכשיו, היא כאן בוכה, הרוסה, מבוישת.
בסוף נעה הכתה בשלוש נקישות מהססות על הדלת. הרעש נשמע לא אמיץ; לא כמו הטריקה מלפני ארבע שנים. מאחורי הדלת נשמעו צעדים, ואז צליל נעילת הדלת. רותי פתחה את הדלת, מופתעת. שערותיה הלבינו, הפנים התמלאו קמטים.
רותי מיד הבחינה בפרצוף הדומע של בתה, ראתה את בנם הקטן מתחבא מאחורי הרגל, ראתה את המזוודה וכנראה כבר הבינה. לא היו שאלות או הערות; רותי רק פסעה הצידה ופתחה את הדלת לפני בתה ונכדה.
נעה חצתה את הסף והביטה סביבה. כמעט ולא השתנה שם דבר, חוץ מהדברים שקצת דהו יותר. אותם טפטים, אותו ארון בכניסה, והריח הזה של חום ושל שגרה שפעם כל כך זילזלה בו. נדב סקר בסקרנות את הדירה.
נדב, תלך שנייה לחדר ההוא אמרה וליטפה את כתפו. יש שם צעצועים, תסתכל בינתיים טוב?
הראתה את כיוון החדר, ונדב טפף לשם, והיא פנתה לאִמהּ. רותי עמדה בצד, שותקת.
נעה רצתה לדבר, להסביר, להתנצל אבל שום מילים לא הגיעו. רק אמת מרה. נעה עשתה צעד קדימה, ואז נמרה לזרועות האם. היא פרצה בבכי חסר שליטה מתייפחת לתוך כתפיה של רותי, שהפיצה ריח אבקת כביסה מוכר.
אמא, נעה הרטיטה אמא, תסלחי לי, בבקשה!
רותי חיבקה אותה בחוזקה, ליטפה בגב, כמו פעם כשהייתה ילדה. נעה בכתה עד שחשבה שלעולם לא תפסיק; בכתה על החלומות המטופשים, על הנישואים החפוזים עם גבר שמעולם לא הכירה. בכתה על גאוותה המסנוורת.
צדקת, אמרה נעה, לפניה שטופות דמעות. בכל מה שאמרת צדקת.
רותי לא ענתה. רק החזיקה אותה קרוב יותר.
בואי, נטלה אותה יד ביד, נלך למטבח, אכין תה.
נעה הנהנה, מחתה דמעות וישבה לצידה של אמא, ליד החלון. רותי העמידה מים ובחרה כוסות מהארון. נעה התבוננה בה וחשבה על כמה פספסה בארבע השנים בהן הייתה רחוקה.
איפה אבא? נזכרה שלא ראתה את גדעון.
בעבודה, ענתה רותי ברוך. תכף יחזור.
נעה בלעה רוק ושוב נאלמה.
אמרתי לכם דברים נוראיים אז, לחשה אל הכוס. על העוני, על השיפוץ.
רותי התיישבה מולה, הניחה כף ידה על ידה של הבת.
מה שחשוב זה שחזרת, הידקה אצבעותיה. כל השאר לא חשוב.
הוא בגד בי, אמא, נעה פרצה שוב בבכי ובסוף פשוט העיף אותנו החוצה.
רותי נגעה בראשה בעדינות.
ואני האמנתי לו, משכה אף איך אני ממשיכה ללמוד? איך בונים חיים עם ילד קטן?
רותי חיבקה אותה שוב.
נמצא פתרון, נעה, הרגיעה. נתגבר, ביחד. אולי לא בבת אחת אבל נתגבר…
…חודשים עברו מאז. החלומות היפים ניטשו מאחור. נעה ישבה בבית קפה שכונתי יחד עם שתיים מחברותיה. מאיה שיחקה בקפה בכוס והשתתקה בן זוגה עזב והשאיר חובות.
מתקשרים אליי כל יום מהבנק, התעוותה מאיה. והוא ברח לחיפה.
נעמה, החברה השנייה, גידלה את בתה לבד בן הזוג שלה לא רצה חתונה.
לפחות שלי עזב בלי חובות, אמרה נעמה ונהמה רק אמר שהוא לא מסוגל.
שלי דווקא היה מסוגל נעה גיחכה רק לאחריות מול מישהי אחרת.
מאיה הרימה גבה בשותפות לגורל העגום.
כמה היינו טיפשות אז, התמתחה בגיחוך חשבנו שמצאנו נסיכים.
בסוף יצאנו עם ליצנים בלי סוס, נעמה השלימה.
אמרו, הקשיבו, הבינו שלוש נשים צעירות עם חלומות מרוסקים, כל אחת עם ליבה השבור.
די, נמאס להתבכיין, מאיה הרעידה את השולחן. בואו נזמין עוגה.
נעה חייכה וקראה למלצר, שמחה למעט אוויר אחרי כל העצבות.
בערב נעה חזרה הביתה בשכונת ילדותה. פתחה את הדלת והקשיבה לקולות. קול גיחוך מהחדר, וקולו של גדעון.
בשקט עברה במסדרון, נעצרה ליד הדלת. גדעון ישב על השטיח ובנה מגדל מקוביות עץ ישנות, נדב מחא כפיים בהתרגשות. רותי סרגה בפינה וחייכה אליהם.
נעה עמדה, ולא יכלה להסיר את עיניה מהתמונה הזאת. פעם בוזה לכל זה, חשבה שזה עלוב. היום, בעיניים פקוחות, ראתה לראשונה את מה שמעולם לא רצתה לראות ההורים יחד, כבר שלושים שנה, חזקים מול כל תקופה רעה. עברו אינפלציה, מלחמות, חולאים, אבל נשארו יחד; דירה קטנה, עבודה פשוטה, לקנות בגד חדש לעיתים רחוקות, לא לצאת כל שנה לחו”ל. זו המשפחה שלה. הבית שלה בלי הרבה שקלים, אבל עם הרבה לב.
היום היא ידעה לא אמא עם הדירה הקטנה היא הכישלון, ולא אבא בעבודה הישנה. הכישלון הוא של נעה שרדפה אחרי חלום נוצץ ושילמה באבדן הכל.
