אני אזכיר לך
שולה, כאן, תראי, האלומה לא יוצאת, לחש בעצב ילד בכיתה ב׳, תום, ודקר בעדינות במכחול את העלה הירוק שצייר, שעקמומו התעקש להתעקם לכיוון הלא נכון.
תנסה, ילד מתוק, ללחוץ קצת פחות על המכחול… ככה, תעביר אותו כמו נוצה על כף ידך. הנה, זהו! נפלא! במקום אלומה סתם יצא לך נס! חייכה המורה המבוגרת, ולמי יצרת את היופי הזה?
לאמא! חיוך של שמש התפרש על פניו של תום, שסוף סוף הצליח להכניע את העלה הסורר, היום יום הולדת שלה! זה המתנה שלי! בקולו הרגישו את הגאווה שמילאה אותו אחרי המחמאה מהמורה.
וואו, איזה מזל יש לאמא שלך, תום. רק תחכה רגע, אל תסגור עדיין את המחברת. תן לצבעים להתייבש שלא ירד הכל. תגזור את הציור כשתגיע הביתה, בזהירות. אני בטוחה שאמא שלך תאהב את זה מאוד!
במבט אחרון על הראש המכווץ של תום, חייכה שולה למחשבותיה וחזרה לשולחן.
איזה מתנה לאמא… כבר הרבה זמן לא קיבלה מתנות יפות כאלה. יש לתום יד לציור, זה בטוח. חייבת להתקשר לאמא שלו, להציע לה לרשום אותו לחוג ציור. לא מבזבזים מתנות כאלה.
תוך כדי כך היא נזכרה איך גם אמא שלו, לירז, כשהייתה בגיל הזה, ציירה כאלה פלאים
*****
בערב, צלצל הטלפון בדירתה של שולה.
שולה, זו לירז, אמא של תום כהן, אמר הקול בצד השני, חד וצעיר. רק רציתי להודיע שתום לא יגיע מחר, נשמע קולה הנוקשה.
שלום, לירז! הכל בסדר? התעניינה שולה.
בסדר? הוא הרס לי את כל היום הולדת! התפרצה לירז, עכשיו הוא שוכב חולה, מדדתי לו חום והזמנו מד”א.
מה חום? הוא יצא מהכיתה בריא, עם מתנה בשבילך…
את מתכוונת לכתמי הדיו האלו?
אילו כתמים, לירז? הוא הביא לך פרחים! רציתי כבר להתקשר אלייך, להציע שתרשמי אותו לסטודיו לציור…
לא יודעת מה זה היה, אבל ממש לא ציפיתי לקבל גוש בוצה עם פרווה!
גוש? למה את מתכוונת? נשארה שולה פעורת פה, ובמשך רגעים ארוכים הקשיבה להסברים המבלבלים: איך תום הגיע מאוחר, נוטף מים ובוץ מהתיק, המעיל והמכנסיים…
איך שלף מתחת לחולצה גור כלבים ספוג מים ומסריח מאשפה! נכנס אחריו לבור מלא מים, כי כמה ילדים מהשכונה זרקו את הגור לשם! הספרים נרטבו, הציור התמוסס, ותוך שעה החום עלה לשלושים ותשע…
האורחים הלכו לפני שחתכו עוגה, וגם הרופא טרח לנזוף באמא על שאיבדה תשומת לב לבן שלה…
אחרי שהוא נרדם, החזרתי את הגור ההוא לאותו מגרש אשפה. ואת הציור, הנה, אני מייבשת על הרדיאטור. אין שם פרחים ולא נעליים, הכל נמחק! נחרה לירז בזעם.
לא קלטה אמא של תום שכל משפט נוסף שלה מעמיק את הדאגה בפניה של שולה.
וכשסיימה לספר על גור הכלבים, שעלה בגורלו, כבר התקדרו פניה של שולה כאילו ענן שחור ירד עליהן. היא נגעה בעדינות במחברת שהתגלגלה מהרדיאטור ודיברה בשקט…
דיברה על העלים הירוקים, על הפרחים שביקשו לפרוץ מתוך הדף… על ההתלהבות של הילד, האומץ שמעל גילו. על הלב שלא סבל לראות חלש סובל, ועל הילדים שידם פגעה בחסרי ישע.
הובילה את לירז לחלון, הצביעה:
הנה, שם הבור. לא רק שגורי כלבים טובעים שם, גם הילד שלך יכול היה לטבוע. אבל לא חשב על זה רק רצה להציל, אולי חשב על הציור שצייר באהבה גדולה בשבילך.
אולי שכחת, לירז, איך פעם בשנות התשעים, בכית מול השער של בית הספר, חיבקת חתול עזוב שלקחת מהחבורה של הבריונים…
איך ליטפנו אותו בכיתה, וחיכינו לאמא שלך שתחלץ אותו, ואיך בכית שלא רצית לעזוב אותו, כעסת על ההורים שזרקו אותו וטוב שעשו תשובה בזמן!
אז אני אזכיר! וגם את טישקה ההוא שלך, שלא הסכמת להיפרד ממנו! ואת הכלב עם האוזניים המצחיקות, שליווה אותך עד האוניברסיטה, ואת העורב עם הכנף השבורה שמצאת בגינה
שולה שלפה מהאלבום הצהוב תמונה ישנה ילדה עדינה עם סינר לבן, לוחצת לחזה קטן חתול ואור של שמחה סביב, והמשיכה בקול רך ובטוח:
את הטוב שהפרח בליבך נגד כל הסיכויים, אני אזכיר לך…
מהאלבום נשר גם ציור ילדות דהוי: ילדה מחזיקה גור ביד אחת ויד שנייה מתאחזת באמא.
אילו היה זה תלוי בי, הוסיפה שולה בנוקשות רכה, הייתי מנשקת את הגור ההוא ואת תום! ואת כתמי הדיו הייתי תולה במסגרת! הרי אין לאמא מתנה יותר גדולה מאשר לגדל בן אדם לילד!
שולה לא הבחינה איך פניה של לירז משתנות עם כל משפט שלה, איך מבטה זולג שוב ושוב לדלת חדרו של תום, איך אחזתה במחברת הלחה נואשת…
שולה! בבקשה תישארי עם תום לכמה דקות. רק כמה דקות! אני רצה, אחזור מיד!
תוך מבטה החודר של שולה, חטפה לירז את מעילה ויצאה ממפתח הדלת.
בלי לחשוב על הבוץ והקור, רצה בחזרה אל פסולת השכונה, חיפשה, כיסתה קופסאות רטובות, הרימה שקים, קראה וקיוותה… תסלח לו?
*****
תום, מי זה שטומן את האף בפרחים? זה לא החבר החדש שלך דידי?
נכון! דידי שלי! זה הוא, שולה! את מזהה?
ברור, איך אשכח את הכתם הלבן על כף רגלו? רק תזכור איך ניקינו לו את הכתמים עם אמא שלך צחקה שולה בטוב לב.
היום אני רוחץ לו רגליים כל יום! התרברב תום, אמא אומרת אם יש לך חבר, צריך לדאוג לו. אפילו קנתה לו קערה מיוחדת!
יש לך אמא נהדרת, חייכה שולה, שוב מצייר לה מתנה?
ברור! אני רוצה לשים לה את זה במסגרת. יש לה שם רק את כתמי הדיו, והיא כל הזמן מחייכת אליהם. שולה, את חושבת שמותר לחייך לכתמים?
כתמים? חייכה שולה בזווית, אולי כשכתמים הם מכל הלב. ומה עם הסטודיו לאמנות, הולך שם?
מצוין! בקרוב אצליח לצייר פורטרט של אמא. היא תתלהב! ולפני זה הנה, תום שלף מהתיק דף מקופל זה בשבילך, מאמא. גם היא התחילה לצייר.
שולה פתחה את הדף, ליטפה את כתפו של הילד היושב מולה.
ושם, בתוך שלל צבעים, חייך תום מאושר ונוצץ, מניח יד על ראש כלב שחור מבט מעריץ. בצד עמדה ילדה בלונדינית קטנה במדים ישנים של בית ספר, מחבקת חתול קטן.
ומצד שלישי, משולחן המורה מכוסה ספרים, נשקפה שולה חיוך, עיניים חכמות, הילה של חיים.
בכל קו היה שם גאווה של אמא מוסתרת וגדולה.
ושולה, שעיניה בערו, חייכה פתאום ובפינה השמאלית של הציור, בין זרעי צבע ואלומות ירוקות, הדהד רק מילה אחת: “זוכרת”.
