8 ביוני
היום עצרתי את הרכב שלי רחוב אחד לפני הבית של חמותי, ברמת גן. השעון הראה 17:45 הקדמתי מהצפוי. תהיתי אם הפעם היא תעריך את הדייקנות שלי, והחלקתי בעדינות על הקפלים בשמלה החדשה שלי, שקניתי במיוחד לערב הזה. המתנה סיכה עתיקה מכסף, שחיפשתי אחריה חודשים אצל אספנים ברחבי תל-אביב הייתה מונחת בדיוק מאחוריי, עטופה יפה.
כשהתקרבתי לבית, ראיתי שתריס אחד בקומת הקרקע היה פתוח, ואפשר היה לשמוע בקלות את קולה של חמותי:
“לא, רבקה, את מאמינה? היא אפילו לא טרחה לשאול איזה עוגה אני אוהבת! הזמינה איזה קינוח עכשווי הבן שלנו תמיד אהב עוגת קרם בוואריה מסורתית, והיא בכלל לא קלטה את זה. שבע שנים נשואה!”
הרגשתי שהרגליים שלי שוקעות באדמה.
“כמובן שכבר אמרתי לך היא פשוט לא מתאימה לעמית. עובדת ימים ולילות בקופת חולים, וכמעט לא נמצאת בבית. קשה לקרוא לה עקרת בית. אתמול קפצתי אליהם לרגע כלים בכיור, אבק על המדפים והיא, כמו תמיד, רצה לניתוח דחוף!”
הרגשתי איך משהו בי כבה מבפנים. נשענתי על הגדר, הברכיים שלי רעדו. שבע שנים שאני משתדלת להיות כלה למופת: בישולים, ניקיונות, לא שוכחת אף יום הולדת, באה לבקר כשהיא חולה. ובסוף
“אני לא אומרת כלום, חלילה, אבל זאת באמת אשת חלומות לבן שלי? הוא צריך משפחה, חום, דאגה והיא נוסעת לכנסים ונשארת למשמרות לילה. ילדים? למי יש זמן לחשוב על זה בכלל!”
הראש שלי התפוצץ. הוצאתי את הטלפון מהתיק, כמעט בלי להרגיש, והתקשרתי לעמית.
“עמית? אני אתעכב קצת. כן, הכל בסדר, פשוט יש פקק.”
חזרתי לאוטו וישבתי שם רגעים ארוכים, מביטה בנקודה רחוקה. שוב עלו בי המילים ששמעתי עכשיו, יחד עם אלו ששמעתי כל השנים: “אולי שתשימי קצת יותר מלח?”, “בזמני נשים היו נשארות בבית”, “עמית עובד קשה, מגיע לו תשומת לב”
הטלפון שלי חייך. הודעה מעמית: “אמא שואלת איפה את. כולם כבר הגיעו.”
נשמתי עמוק. פתאום, עלה חיוך מוזר על פניי. אם רוצים כלה ‘מושלמת’, הם יקבלו אחת כזאת. הפסקתי לנסות למצוא חן. הגיע הזמן להראות להם איך נראית באמת “הכלה הישראלית”.
נכנסתי פנימה עם חיוך ענק, כמעט מוגזם. “אמא, יקירתי!”, צעקתי וחיבקתי אותה בהתלהבות שלא הכירה. “סליחה שהתעכבתי קצת, רציתי לעבור בשלושה חנויות בנמל כדי למצוא בדיוק את הנרות שאת כל כך אוהבת!”
היא קפאה במקומה. “חשבתי ש” התחילה, אבל לא נתתי לה להשלים.
“דרך אגב פגשתי בדרך את רבקה, החברה שלך. איזה אישה חכמה, תמיד מדברת אמת, לא ככה?” הספקתי לראות איך חמותי מחווירה.
במהלך כל הארוחה עלתה הופעה. העמסתי לה את החלקים הטובים, שיבחתי כל מילה שאמרה, שאלתי בלי סוף איך לנקות שטיחים ומה עושים עם בורשט.
“אמא, מה דעתך, לבשל בורשט חמש או שש שעות? ומה עם שטיחים לכבס בערב או בבוקר? אולי עדיף שאעזוב את העבודה שלי? בכל זאת, לעמית ראוי שתהיה משפחה לתפארת, לא?”
עמית הביט בי המום, כולם החליפו מבטים, אבל אני המשכתי:
“חשבתי אולי להירשם לקורס ניהול בית. לעזוב את הרפואה הזאת הרי האישה צריכה להיות עמוד התווך של הבית, לא, אמא?”
ראיתי איך חמותי מאבדת בטחון מרגע לרגע, מנקישה במזלג על הצלחת ומנסה להתמודד.
ומה בסוף קרה? טוב, את הסוף כולם יצטרכו לקרוא עד הפרק הבא”אני בטוחה שיש עוד מלא מה ללמוד ממך,” המשכתי, “מי כמוך יודעת הרי רק בזכותך יש לבית הזה כל כך הרבה טעם, וריח”
פתאום, רבקה לא התאפקה וצחקקה בקול. השולחן נמתח בין מבוכה לתמהון. אבל אני ישבתי זקופה, לוגמת לאט את המיץ, ומביטה לכולם בעיניים.
“את יודעת מה, חמותי היקרה?” אמרתי בשקט שרק שנינו שמענו, “אולי הגיע הזמן שנסכים שכולנו לא מושלמים אולי אפילו נלמד לאהוב את זה.”
עד סוף הארוחה, לא דיברה כמעט. אבל כשקמנו לקינוח, היא פתחה בזהירות את עטיפת הסיכה, ולרגע ראיתי משהו חדש בעיניה. הכרת תודה קטנה, כמעט בלתי נראית.
בסוף, כשיצאנו למרפסת, עמית תפס לי את היד ולחש, “היית אלופה.”
הרמתי את הראש אל השמים, שחררתי נשימה עמוקה, וידעתי שמשהו השתנה. אולי לא נהיה לעולם המשפחה מהפרסומות, אבל בפעם הראשונה זה היה מספיק טוב בשבילי.
