כשאני בת עשר, אבא שלי מתחתן בפעם השנייה. אשתו החדשה של אבא נכנסת מיד להריון ושולחת לעולם בן. פתאום אני הופכת להיות מטפלת, טבחית ומנקה, הכל בלי שום תמורה.
בבית קוראים לי היי, את. הבגדים שלי כבר קטנים עליי מזמן, בזמן שאח שלי מקבל צעצוע חדש כמעט כל יומיים. כשגדל, לוקחים לי את החדר שלי ומעבירים אותי לסלון, החדר שלי נהיה שלו.
הדבר היחיד שבאמת תודה לאבא שלי עליו שהוא עוצר מיד כל ניסיון של אשתו לפגוע בי פיזית. אבל על השפלה אסור הוא לא אמר לה כלום. כל יום שומעת שאני מכוערת שאף אחד אף פעם לא ירצה אותי, שאני טיפשה לא אקבל לעולם השכלה ואזמין כעוזרת בית.
אם יש דבר שאשתו של אבא חוזרת עליו כל יום, זה שאני פשוט סובלת כאן עד גיל שמונה עשרה. ביום הולדת, היא בועטת אותי החוצה, אין לי בית.
כל החופשות שלי עוברות אצל סבתא. גם היא רואה בי את הכבשה השחורה. מקללת את היום שבנה התחתן עם אמא שלי ושמחה כשאמא עזבה.
תמיד תהיתי למה אף אחד לא שלח אותי לפנימיה או חס וחלילה למסגרת אחרת.
חצי שנה לפני שמלאו לי 18, שומעת במקרה שיחה של אבא עם אשתו. הכל מתבהר לי באותו רגע. אשתו אומרת שאף פעם לא אסכים, ואבא מבטיח שישכנע אותי להוריש להם את הדירה. הוא אומר לה שאין לה מה לדאוג.
טעות. לה דווקא יש סיבה לדאגה. כבר לא אכפת לי מהעקיצות ומהסיוטים של אחי הקטן, כבר לא פוחדת מהיום בו אהיה בגירה עכשיו אני רק מחכה לו.
יום הולדת 18 מגיע, שולחן מתוק עם תה ועוגות, כל המשפחה סביב: אבא, אשתו, סבתא, סבתא וסבא מהצד שלה.
אחרי תם החגיגה הראשונה מזה שמונה שנים אומרים לי להתכונן ליציאה. שואלת לאן. סבתא שלי עונה:
כבר בוגרת. מהיום את אחראית למעשייך. היום גם תודה למשפחה שלך על כל מה שעשו עבורך. עכשיו תצאי עם אבא שלך לנוטריון ותעבירי לו את הדירה. את הרי ירשת אותה מאמא שלך, ככה זה צריך להיות, היא הבטיחה לכתוב צוואה לבן שלי. עכשיו תעשי את מה שצריך.
הפנים שלהם רציניות כל כך שאני בקושי מצליחה להחזיק את עצמי מלא לצחק.
כן, סבתא. אודה למשפחה שלי על הכל, ואפילו לא אגרש אתכם היום, אתן לכם שבוע להתארגן ולארוז. הזמן הסתיים.
ומה שקרה אחרי זה סצנה מתוך סרט. נזיפות על כפיות טובה, אשתו של אבא צורחת שגידלה נחש, אבא נותן אגרוף בפנים, סבתא וסבא מהצד שלה מזכירים לה כמה הזהירו אותה מילדים שאינם שלך. סבתא שלי יוצאת בבום וסוגרת דלת.
כולם עוברים לגור אצל סבתא.
כמה ימים אחרי זה, אבא מגיע. נותן לי דף, אומר, אם לא נתת לנו את הדירה, תשלמי את החוב הזה, והולך.
פותחת את הדף, רואה רשימה:
אוכל 324,000 ש״ח
בגדים 54,000 ש״ח
ציוד לימודי 14,000 ש״ח
מוצרי היגיינה 2,660 ש״ח
מכשירי חשמל 4,620 ש״ח
הטבת עירייה לדיור 64,800 ש״ח
סהכ: 464,080 ש״ח
ומה עם החובה ההורית לדאוג לילדים קטינים? נראה שאבא שלי שכח מזה לחלוטין.
מוצאת עבודה, ובמשך שישה חודשים האחרונים מעבירה לאבא שליש מהמשכורת שלי כל חודש, חוזרת לו את החוב.
ייקח לי שבע, אולי שמונה שנים לשלם הכל, אבל אז אהיה סוף סוף חופשיה.
