יום רביעי, 12 במרץ
היום נזכרתי מחדש בילדותי שלא הייתה שגרה קבועה. אימי, שירה, הייתה ידידה של גבר נשוי, ממנו נולדתי. מאז שנזכרתי, המשפחה שלנו חיה במקומות שונים, משכירת דירה לדירה, ולא היה לנו בית קבוע. בגיל חמש, שירה הכירה גבר נוסף והחליטה להיות איתו, אך הוא דרש שהיא תצא לבד לפני שהוא יחתום עליה. היא ויתרה עליי, הביאה אותי לאבי דוד, שהחליף לי את המפתחות והמסמכים, ונסעה בריצה כאשר שמעתי את צלצול המנעול של דלתו נפתח. נותרתי עומד שם, מבולבל, ופתאום פתח לי דוד את הדלת והביט בי בתמיהה עד שהבין מי אני. הוא לקח אותי פנימה.
אשתו, מרים, קיבלה אותי בחום יחד עם ילדיה בתם נעמה ובנם יובל. דוד רצה במקור להעביר אותי למוסד בילדים, אך מרים מנעה זאת באומרה שאין לי אשמה. היא הייתה כאם אמיתית. במשך חודשים חיכיתי לאימא שמא תבוא לקחת אותי בחזרה, אך עם הזמן הפכתי לקרוא למרי “אמא”. דוד לא הרגיש חיבה כלפי הילדים שלו, לא כלפי ולא כלפי אותי הוא ראה בי עוד פה הפה, אבל עדיין קיים אותי ומזין את כל המשפחה.
דוד היה אדם קשוח מאוד. כשחזר הביתה, היינו נועלים בחדר הילדים יחד כדי לא להיתקל במבטו. מרים לא יכלה לברוח מבעלה השלטוני; הוא לא היה מוותר על שליטת בנו. היא למדה להימנע ממנו, ולדכא את זעמו כאשר נדרש, מגנה עלינו מפני זעקות וקונפליקטים. הבית היה שקט, ידענו את לוחות הזמנים ולא הרגזנו אותו. ובכל זאת, מרים חיבקה אותנו באהבה ובחמלה כפולה, והייתה לנו אמא אמיתית.
במשרד רפואה בתל אביב, ד”ר רום שיתף אותי בטכניקה שמחזירה ראייה חדה. כאשר דוד סוף סוף עזב למערכת יחסים חדשה עם אהובה חדשה, נשמנו ברווחה. באותו זמן כבר היינו בגיל הבגרות נעמה ואיתי סיימו תיכון, ואני גם התקרבתי לבחינות הסיום. שלושתנו עבדנו יחד, מסייעים זה לזה במקצועות השונים, וחלמנו כל אחד ללמוד במוסד יוקרתי. דוד, למרות שהייתה לו ריחוק אלינו, הבטיח לשלם את שכר הלימוד וקיים את ההבטחה. כך קיבלנו תארים והקמנו קריירות.
לאחר כמה שנים, דוד נפטר והשאיר אחריו נכסים נאים. אהובתיו האחרונה לא קיבלה כלום היא לא הספיקה להתחתן איתו. בני והבת שלי איתן ונמרוד נחשפו לבעלות מלאה על החברה המשפחתית והחשבונות הבנקאיים. המשכנו לפתח את העסק והגיע הזמן להרחיבו לחו”ל. החלטתי שהפציינט החדש יהיה אני, והצעתי לקחת איתנו את אמא שירה, שהייתה האחת שראויה לחיות בארץ חמה. אחי ונמרוד תמכו ברעיון.
בזמן ההכנות ליציאה, הופיעה פתאום אימי האמיתית. זיהיתי אותה מייד; זיכרון ילדותי קפץ לפני עיני כצילומים ישנים. היא ניגשה אלי, חייכה והחלה לדבר: «בני, אני האמא האמתית שלך! איך יתכן ששכחת אותי? אתה כבר מבוגר, ואני מתגעגעת, רוצה לחיות איתך יחד!». חוסר ההבנה והאגרסיביות שלי נבעו ממחשבותיי: «כמובן שאני זוכר אותך, אני זוכר איך ברחת מהדלת כשקיבלתי את הצעצוע הראשון שלי, ובכל זאת את אינני האמא שלי. אמא שלי עומדת לנסוע איתי, ואני לא רוצה לדעת אותך». הסתובבתי והלכתי, ולא חשבתי על חרטה.
היום, כשאני מביט לאחור, מבין שהאמא שהייתה לי באמת היא שירה, שהעזבה את חיי של בן זוג אחר וקיבלה אותי באהבה ובחמלה. היא הייתה שם כשחלה, כששבר לי הלב בפעם הראשונה, כשוויכוחים עם חברים, היא חיננה אותי, סלחנה לי על השטויות, סבלה את נזקי הנעורים שלי ולא הזכירה לי לעולם שאינני בעל דם. בעיניה הפכתי לבן, ובעיניה אני הפכתי לאם. אין לי אם אחרת.
נסענו יחד לארץ אחרת, שם פגשתי את אשתי לעתיד רוני, שהיא חיבתה לשירה מיידית ונוצרו ביניהם יחסים טובים. שירה לא הפכה למנוע בחיי האישיים, להפך, היא מצאה לעצמה גבר חביב, והחלה לחיות את חייה בחופשיות. היום היא מטיילת הרבה, מבקרת את ילדיה ונכדיה, ואני רואה בעיניה השמחות ומבין כמה אני שמח שהיא חלק מחיי. היא המלאך המגן שלי.
