נעמה, גם לי? אני רוצה פנקייק.
עמדתי במסדרון, לא רחוק מהמטבח, והקול של יעל הבת הבכורה שלי מנישואי הראשון נשמע שקט ונוגע ללב. הקול של ילדים שמתרגלים לקבל “לא”, אבל עדיין מקווים.
יעל, את הפנקייקים אפיתי לאריאל ודביר. לנכדים שלי. את שתאכלי מה שאמא שלך מכינה בבית.
זה היה הקול של רות, חמותי. רגוע, יומיומי, בלי טיפת כעס. כאילו הכל מובן מאליו. לא להאכיל בת שבע בשולחן המשותף מבחינתה, זה טבעי.
הרגשתי איך האצבעות שלי מתקשחות. הגעתי מוקדם מהמתוכנן. בדרך כלל אני לוקחת את הילדים מרות בשש בערב, אחרי העבודה, אבל היום סיימתי מוקדם ורציתי להפתיע. קיבלתי הפתעה אבל ממש לא מה שציפיתי.
הצצתי למטבח.
שלושה ילדים ישבו סביב השולחן. אריאל בן חמש, דביר בן שלוש הילדים שלי ושל גיא, נכדים ביולוגיים לרות. מולם צלחות מלאות פנקייקים, שמנת, כוסות שוקו, קערה עם ריבת תותים.
ויעל ישבה בקצה הספסל. מולה כוס ריקה וחתיכת לחם פשוטה. בלי חמאה, בלי כלום.
העיניים שלי התקדרו.
יעל הראשונה שזיהתה אותי. פניה הוארו, היא קפצה, רצה אלי וחיבקה את מתניי.
אמא! הגעת מוקדם!
רות הסתובבה מהכיריים. על פניה חלפה הבעה לא פחד, אלא יותר כמו קורת רוח של אדם שנחשף במה שהוא רגיל לעשות בשקט.
נעמה, מה את עושה כאן מוקדם? לא ציפיתי.
לא עניתי. התכופפתי אל יעל, אחזתי בכתפיה.
מתוקה, את רעבה?
יעל היססה. מבט לשתי הסבתות, אחר כך אלי.
קצת, לחשה.
קמתי. הרגליים רעדו, אבל הראש היה צלול. מפתיע כמה צלול כשהכעס מתחלף בקור מוחלט.
ניגשתי לשולחן, לקחתי שתי פנקייקים מצלחתו של אריאל, הנחתי אותם על הצלחת של יעל. אריאל רצה לבכות, אבל ליטפתי אותו ואמרתי:
אריאל, תחלוק עם אחותך. יש לך מספיק, נשארו לך עוד ארבע.
אריאל הנהן. ילד טוב, אוהב את יעל.
רות עמדה ליד הכיריים. שקטה, היד שלה קצת רעדה.
נעמה, לא צריך לעשות רעש ליד הילדים.
אני לא עושה רעש, עניתי. אני מאכילה את הילדה שלי. כי מסתבר אף אחד אחר לא עושה את זה.
הושבתי את יעל ליד השולחן, הנחתי לה פנקייקים, מזגתי שוקו מהסיר שעל הכיריים. יעל אכלה מהר, בתשוקה של ילדה רעבה באמת. הסתכלתי עליה והרגשתי גלים בלב, חזקים עד רצון לצעוק. לא צעקתי. הילדים בסביבה. אסור.
כששלושתם גמרו לאכול ונכנסו לסלון לראות טלוויזיה, סגרתי את דלת המטבח והסתובבתי לרות.
רות, תסבירי לי. יעל מגיעה אלייך יחד עם אריאל ודביר, שלוש פעמים בשבוע, כשאני בעבודה. כל פעם את לא נותנת לה אוכל?
אני מאכילה את הנכדים שלי, ענתה חמותי, מנגבת את ידיה בסינר. יעל לא נכדה שלי. יש לה אבא, שידאג לה.
הרגשתי מחנק. אבא של יעל עידו, בעלי הראשון גר בנתניה, שולח מזונות מדי פעם, מעט מאוד. רואה את יעל פעם בחצי שנה, ורק אם היא מתקשרת בעצמה. “שידאג לה”? על מה היא מדברת?
רות, היא בת שבע. ילדה. יושבת ליד השולחן שלך עם צלחת ריקה ורואה את האחים שלה אוכלים פנקייקים. את מבינה מה את עושה לה?
לא עושה לה שום דבר רע, אמרה חמותי. אני מוציאה כסף על הנכדים שלי. היא לא שלי. אין לי מחויבות אליה.
לא שלי. היא אמרה “לא שלי”. ילדה בת שבע, גרה איתם בבית, קוראת לגיא “אבא”, מציירת לרות ציורים והולכת אליה כל שבוע “שלום סבתא רות”.
יצאתי מהמטבח, אספתי את הילדים, התלבשנו. רות עמדה במסדרון והסתכלה איך אני לוקחת אותם.
נעמה, אל תעשי שטויות. אל תתלונני לגיא, גם ככה קשה לו.
לא עניתי. החזקתי את יעל ביד אחת, דביר בשניה, אריאל בעגלה ויצאתי.
כל הדרך הביתה שקט. יעל הרגישה שאני עצובה, ולא רצתה להכביד. תמיד הייתה כזו רגועה, רגישה, משתדלת לא להפריע. וזה רק עשה לי יותר כואב. ילדה בת שבע שכבר למדה להיות בלתי נראית, כדי לא להרגיז את הסבתא.
גיא הגיע הביתה בתשע, מותש, עם ריח של שמן מכונאים. במוסך הוא עבד, משמרות ארוכות, שכר בסדר אבל מעייף. הוא נישק אותי, הציץ בילדים, התיישב במטבח, ואני הגשתי לו ארוחת ערב.
חיכיתי עד שיאכל. ואז סיפרתי.
גיא הקשיב, לעס לאט יותר ויותר, בסוף הפסיק. דחף את הצלחת.
את בטוחה?
ראיתי בעיניים. יעל עם לחם. מול הילדים צלחות מלאות. שוקו, שמנת, ריבה. מול יעל לחם וכוס ריקה. ורות אמרה שהפנקייקים “לנכדים שלה”.
גיא שפשף את פניו. שתק ארוכות. ידעתי כמה קשה לו. כשאישה מתלוננת על חמות זה קורה בכל משפחה שנייה, אבל כאן מדובר על ילדה, על קטנה שהוא הבטיח לגדל ולשמור, כשנשא אותי.
גיא הכיר אותי כשיעל הייתה בת שלוש. עידו כבר עזב אותי, גר לבד, הייתי מוכרת כלי בית בשוק, שוכרת חדר בבת ים, מגדלת ילדה לבד. גיא הגיע לקנות צינור השקיה, ראה אותי חיוורת, עייפה, אבל עם חיוך כזה, שבא לו לחזור שוב ושוב. עד שיום אחד הוא הזמין אותי לקפה.
את יעל הוא קיבל מיד. לא “סובל”, לא “מוותר” פשוט קיבל. טייל איתה, קרא לה סיפורים, לימד לרכב על אופניים. היא קראה לו “אבא גיא”, והוא היה מתמלא אור כל פעם.
אבל רות, חמותי, מראש חילקה ילדים ל”משהו” ו”לא שלי”. כשהייתי בהריון עם אריאל, היא אמרה: “סוף סוף נכד אמיתי”. שתקתי. אחר כך דביר נולד, ורות פרחה שני נכדים, שני גברים, ממשיכי השם. אבל יעל נשארה “בת של נעמה מהנישואים הראשונים”. לא קרובה. לא נכדה. לא שלה.
ראיתי את ההבדלים. מתנות לחג: לילדים צעצועים גדולים, ליעל שוקולד. ליום הולדת של הילדים עוגה ובלונים, ליום הולדת של יעל הודעה “מזל טוב”. כששלושתם מגיעים, רות מחבקת את הילדים, מלטפת את יעל אם היא מתקרבת. ואם לא לא רואה אותה בכלל.
בכל פעם אמרתי לעצמי: “רות לא חייבת לאהוב ילדה זרה. לא צועקת, לא מרביצה. זה שוני ביחס קורה”. ושתקתי. חייכתי, העמדתי פנים שהכל בסדר.
אבל לא להאכיל ילדה זה מעבר לשוני ביחס. זה אכזריות שקטה, יומיומית ונוראה.
למחרת גיא נסע לרות. לבד. אמר לי:
אני אטפל בזה. זה עניין שלי.
חזר אחרי שעתיים. פנים אפורות, עיניים אדומות.
היא לא חושבת שעשתה משהו רע. אומרת שיעל לא שלה, לא אחריותה. אומרת שנתנה לה לחם, לא השאירה אותה רעבה. אומרת שאני רך מדי, שאת משפיעה עלי.
ישבתי על הספה, ידיים על הברכיים. בפנים ריק וקור.
ומה אמרת לה?
שעד שתשנה את היחס ליעל, אף אחד לא יגיע אליה. לא אריאל, לא דביר, ובטח שלא יעל.
חייכתי אליו.
אתה באמת מתכוון לזה?
כן. יעל ילדה שלי. לא לפי דם לפי חיים. קיבלתי אותה כשנשאתי אותך. ואמא שלי צריכה לקבל את זה. או לא לראות נכדים.
רות התקשרה ביום השלישי. לא עניתי. גיא ענף.
היה קצר. היא האשימה אותי שאני מסיתה אותו נגד אמא שלו. גיא שמע, ואז אמר:
אמא, אני אוהב אותך. אבל נעמה לא אמרה לי מילה. אני החלטתי לבד. יעל חלק מהמשפחה שלנו. אם היא “זרה” בשבילך אז גם אנחנו “זרים”. כי במשפחה לא מחלקים ילדים.
רות ניתקה.
חלפה שבוע. אחריו עוד אחד. לא התקשרה. הייתי לוקחת את הילדים לגן ומחזירה אחרי העבודה. נהיה קשה יותר פעם בשלישי וחמישי היו אצל רות, עכשיו אני לבד. גיא עזר כשיכול, אבל המשמרות ארוכות.
יעל הרגישה שמשהו השתנה. ערב אחד, תוך כדי שאני משכיבה אותה, היא שאלה:
אמא, זה בגללי שאנחנו לא הולכים יותר לסבתא רות?
התיישבתי בקצה המיטה, ליטפתי את שערה.
למה את חושבת ככה?
כי היא לא אוהבת אותי. אריאל ודביר כן, אותי לא. אני לא טיפשה, אמא.
הגרון שלי נסגר. בת שבע, והיא כבר מרגישה, מבינה, מסיקה מסקנות ושותקת, כדי לא להעציב אותי.
יעל, תקשיבי, נשכבתי לידה, חיבקתי, הצמדתי אותה אלי. את לא אשמה בכלום. סבתא רות… היא טעתה. גם מבוגרים טועים, את יודעת?
יודעת, ענתה בהנהון.
אנחנו מחכים שהיא תבין שטעתה. בסדר?
בסדר, היא אמרה ונשענה עלי.
לא האמנתי שאשאיר שוב את ילדי אצל רות. גם אם אצטרך להתפטר, גם אם אצטרך לשלם למטפלת מכל שקל שיש לי.
שלושה שבועות עברו. ערב שבת, אני במקלחת עם דביר, גיא בונה עם אריאל לגו. יעל הלכה לפתוח את הדלת, ואני שומעת קולה במסדרון:
סבתא רות?
ואחר כך שקט.
עטפתי את דביר במגבת, יצאתי למסדרון. רות עמדה בפתח, בידיה שקית גדולה וקופסה.
הסתכלה על יעל. עמדה רק, מסתכלת על ילדה קטנה בפיג’מה של משבצות וגופיה עם חתול. יעל מביטה באמא, רצינית, ממתינה.
יעל, אמרה רות, והקול שלה היה אחר, זר, צרוד, הבאתי לך משהו.
פתחה את הקופסה. שם היה עוגה גדולה, ורדים ורודים, כתוב בשוקולד: “ליעל מסבתא”.
יעל הסתכלה על העוגה, אחר כך על רות, שוב על העוגה.
זה בשבילי? שאלה.
כן, ענתה רות. רק לך.
גיא יצא למסדרון. עמד, נשען, מביט באמא. שותק.
רות ששאלה בקול חנוק:
הגעתי לא לריב. הגעתי לבקש סליחה.
הלכה למטבח, הניחה את השקית על השולחן. הוציאה חמאה, שמנת, שוקו, קמח. והניחה צלחת, עטופה במגבת. פנקייקים, כעשרים, עוד חמים.
זה לכולם, אמרה רות. לשלושתם. אותו הדבר.
עמדתי עם דביר רטוב בידיים, ולא ידעתי מה לומר. היא נראתה אחרת לא קשוחה, אלא אבודה. כאילו הלכה לאיבוד ושבה.
ישבנו סביב השולחן. רות חילקה בעצמה קודם ליעל, אחר כך לאריאל, ואז לדביר. ליעל נתנה הכי הרבה. יעל הסתכלה על הצלחת, אחר כך על רות, וחייכה חצי חיוך, אבל חיוך.
כשהילדים גמרו לאכול ויצאו לשחק, רות ישבה עם קפה, לא שותה. שותקת. ואז מדברת, לא מביטה בעיניים:
שלושה שבועות הייתי לבד. בדירה ריקה. הבנתי שאני טיפשה. חילקתי ילדים ל”שלי” ו”לא שלי”, אבל כולם ילדים. קטנים, לא אשמים בכלום.
השתתקה. ניגבה עיניים.
יש לי חברה, דינה. שלושים שנה חברות. סיפרתי לה, חשבתי שתצדיק אותי, תגיד שנעמה אשמה, שגיא בן של אמא. והיא הסתכלה עליי ואמרה: “רות, השתגעת? ילדה עם לחם וכוס ריקה? היית צריכה להכניס אותה לפינה”. התביישתי מאוד. לא ישנתי כל הלילה.
גיא ישב מולה, ידיים שלובות, פנים מתוח, אבל עיניים רכות.
אמא, יעל מבינה הכל. בת שבע, מרגישה הכל. אמרה לנעמה: “סבתא לא אוהבת אותי”. בת שבע, אמא.
רות לחצה יד לפה. הכתפיים רעדו.
אלוהים, מה עשיתי.
לא אמרתי כלום. לא הייתה לי מילים לרחם עליה. אולי אחר כך, כשהפצעים יחלימו.
רות, אמרתי לבסוף, אני לא מבקשת ממך לאהוב את יעל כמו את אריאל ודביר. אני יודעת שדם זה דם. אבל היא ילדה. ואם היא יושבת לידך אוכלת כמו כולם. זה לא דיון. זה פשוט להיות בן אדם.
רות הנהנה.
אני מבינה. באמת מבינה.
היא שתקה, ואז אמרה:
נעמה, אפשר לבוא מחר? רוצה לקחת את יעל לפארק. יש שם קרוסלה חדשה. דינה סיפרה לי.
הסתכלתי על גיא. הנהן כמעט בלתי מורגש.
תבואי, אמרתי.
רות הגיעה בבוקר. בידיה קופסה קטנה עטופה בנייר מנצנץ.
זה בשבילך יעל, אמרה. תפתחי.
יעל פתחה וגילתה סיכות לשיער שלוש, עם פרפרים צבעוניים. לא יקרות, פשוטות, אבל יפות. היא הצמידה אותן אל ליבה והביטה ברות, ולבי נעצר.
תודה, סבתא רות, אמרה יעל.
רות כרעה מולה, אחזה בידיים, הסתכלה בעיניים.
יעל, סלחי לסבתא. הייתי לא בסדר. מאוד לא בסדר. את ילדה טובה. הכי טובה.
יעל עמד רגע, ואז קפצה וחיבקה את רות בגרון. חיבוק של ילד ללא תנאים.
רות חיבקה בחזרה, צולע קצת, לא רגילה, אבל חזק. ראיתי שבתוכה בוכה.
יצאנו כולם לפארק. רות לקחה את יעל לקרוסלה, קנתה לה שערות סבתא, החזיקה ביד במגלשה. אריאל ודביר רצו, נפלו, התלכלכו, צחקו. גיא נשא את דביר על הכתף, אני הלכתי לידם, אוכלת גלידה.
בערב, כשנסעה הביתה והילדים נרדמו, ישבתי במטבח ושתיתי תה. גיא התיישב לידי.
את חושבת שהיא באמת השתנתה? שאלתי.
לא יודע, ענה בכנות. אבל היא משתדלת. זה הרבה.
סובבתי את הכוס. חשבתי על יעל איך ישבה עם לחם מול צלחת ריקה, ואיך חיבקה היום את רות.
ילדים יודעים לסלוח. מהר, בקלות, באמת. בלי חישובים. מבוגרים צריכים ללמוד מהם.
גיא, אמרתי, אם זה יקרה שוב, אפילו פעם אחת הילדים לא ילכו אליה יותר. אתה מבין?
מבין, אמר. לא יקרה. אני אשגיח.
חודש אחר כך, רות שוב לוקחת ילדים בשלישי וחמישי. בפעמים הראשונות התקשרתי ליעל, שואלת אם הכל בסדר. יעל שמחה: “אמא, הכל טוב, סבתא רות אפתה לנו סופגניות. לי עם ריבת תות, לאריאל עם תפוח, לדביר רק עם שמנת כי הוא עדיין קטן”.
לי, לאריאל, לדביר. כולם יחד. אותו דבר.
פעם הגעתי לאסוף אותם וראיתי ציור על המקרר אצל רות. שלוש דמויות אחת גדולה, שתי קטנות. כיתוב בכתב של ילד: “סבתא רות, אריאל, דביר ואני”. ועל יד דמות רביעית, עבה יותר. יעל ציירה את עצמה. רות לא הורידה את הציור. להפך שמה אותו עם מגנט במקום הכי בולט.
עמדתי מול המקרר, מביטה בארבע דמויות פשוטות, וחושבת: לפעמים הדבר הכי חשוב במשפחה לא לשתוק. לא לסבול, לא להעמיד פנים שהכל בסדר כשלא. לומר: “עד כאן. כך לא מתנהגים. הילדה שלי ראויה לפנקייק כמו כולם”. אולי אפילו הסבתות הכי עקשניות יכולות להשתנות.
לא כולן. אבל יש כאלה.
אם הסיפור נגע בכם אשמח ללייק ולעוקב. אשמח לשמוע בתגובות האם גם אצלכם יש יחס שונה לילדים במשפחה?
