האם תמיד הייתה לי הרגשה שמירה על הצד של האמא? רות, אימי, תמיד לקחה את דן, בעלה השני, לצד הימין שלה. יום אחד, אחרי שהכאב הצטבר עד שהפך לחומה בלתי נבנית, החלטתי לשים קץ לכל זה.
במשך שנים גדלתי יחד עם אמי ועם אחי הקטן, נעמה, בבית קטן בתל אביב. סבתא מרים, שגרה בסמוך, ביקרה אותנו לעיתים קרובות עם קפה ועם חיבוק חם. אביי אינני זוכר כלל, אך דני, אביה של נעמה, זוכרתי היטב.
בהתחלה, דן היה נדיב אליי, נראה כאילו הוא רואה בי ילד חמוד. אך אחרי שהגענו לבגרות, הם שניהם שכחו שקיימת לי קיום הם חיו רק בשביל עצמם. דן הרים ידו עלי פעמים רבות, ובכל בוקר של דמעות הייתי חובש את פניי, לא משחרר דבר לאמא. לבסוף, ביום שבו אמי ראתה בעיניים את פגיעה, חלה מתלקחות ביניהם. הוא ניזף מהבית לנצח, ופתאום חזרו שלוש נפשותינו לחיות יחד בשלווה.
הסבתא מרים טיפלה בנעמה, והייתי בטוח שעם סיום הלימודים אני אוכל להישאר בתל אביב וללמוד באוניברסיטה המקומית, למרות שהרצון תמיד היה ללכת לחו”ל. אך לא יכולתי לעזוב את המשפחה.
יום אחד, אמי הציעה למכור את שני הדירות את שלנו ואת של סבתא ולקנות דירת שלושה חדרים במרכז ירושלים, כדי שנוכל כולנו לחיות תחת קורת גג אחת ולחלוק את המרחב. כולם הסכימו. כשהגענו לדירה החדשה, קיבלתי חדר משלי, נעמה נותרה אצל סבתא, ורות התיישבה בחדר השלישי. השמחה הייתה ברורה לבבות פתוחים, פני שמש.
באותה שכונה הכרתי שכנה בת משקפת, בת 60, גרושה, שצמחה יחד עם אמי, והחלה לשים לב אליה ולתת לה תשומת לב שלא הכירה לפני כן. היא פרחה, צוחקת ותשוקת החיים חזרה אליה.
לאחר זמן, אמי הזמינה את דוד יובל לבקר אותנו. יובל, רופף בכסף, החליט לשכור את דירתו ולהשתכן אצלנו. בתחילה הכל נראה טוב, אך כעבור זמן קצר הוא החל להעליב אותנו, במיוחד אותי. קיבלתי עליו בריחה אחרי בריחה, והסכמת אמי נמשכה לצידו.
הקונפליקט הפך אותי למטלטל, ולא מצאתי מנוחה. החלטתי לעבור לעיר אחרת חיפה כדי ללמוד שם. אמי לא התנגדה, ומראה הקלה על פניה היה ברור: היא לא נאלצה יותר לבחור בין ביני ובין יובל. אך הלב שלי נשבר איך אפשר להחליף את הילד של עצמו בגבר זר?
הסצנה מסתיימת, והדמעות עדיין נוטפות על פני השטח של הזיכרון, כמו גשם של קיץ על פני ירושלים.
