אמי, היום כבר בת שבעים ושלוש, ותמיד הייתה אישה מאוד מודרנית, גם בגילה המכובד, ולא פחות מזה פעילה וחיונית. ארבעים שנה חיה בנישואים מאושרים עם אבינו. גדלנו בבית מלא אהבה ותמיכה, ולא יכולנו לבקש מזל גדול יותר.
אהבתה של אמא לאבא הייתה עמוקה במיוחד. וכשאמא הייתה בת שישים ושלוש, ואבא נפטר, היא כמעט לא הצליחה להתמודד עם הצער. תמכנו בה ככל יכולתנו, אפילו הצענו שתעבור לגור עם אחד מאיתנו, אך היא סירבה. טענה שיש לה חברות טובות שם, וביקשה להישאר באותו דירה ביפו, שם חיה עם אבא בכל השנים המאושרות.
כשהזמן חלף, הכאב קצת שכך, והשיחה על אבא לא גרמה לה עוד לדמעות. היינו יושבים יחד סביב השולחן, משחזרים סיפורים וימים יפים מעברנו. אמא נראתה אז צעירה יותר, כאילו נשבה בה רוח חיים מחודשת.
יום אחד, שוב ביקרנו אני ואחי, כל אחד עם משפחתו בבית אמא. היא קיבלה אותנו כבר בדלת, ובשמץ גאווה אמרה שיש לה אורח, חבר שלה, וכדאי שנתייחס אליו בכבוד הראוי. היינו מופתעים הרי תמיד טענה שלא תקיים יותר קשר זוגי, לא אחרי כל מה שעברה עם אבא.
לכבוד מה תצטרך אישה בגילה לטפל בגבר? לדבריה, עדיף לה להישאר לבד; איננה זקוקה לגברים כלל. והנה, יושב לה גבר זר בסלון. אנו יודעים, כולנו בוגרים, מה טיבו של “חבר”. זה היה ברור שיש משהו מעבר לידידות. לא ידענו אם נכון להעיר לה, אך הרי זו אמא אישה בוגרת, שעברה משהו בחייה, וזו בחירה שלה. החלטנו שנכבד ונעמוד לצידה.
התיישבנו סביב שולחן השבת, האיש שמו היה ארז שטרן נראה בן שישים, שיערו כהה וסרוק, לבוש בחליפה איכותית; היית אומר שהוא גבר עסקים מתל אביב, אך למעשה היה גמלאי פשוט. היה מרבה לדבר, מספר בדיחות וסיפורים ושוטף בשיחה, אך כשניסינו לשאול משהו על חייו, היה מייד משנה נושא. במילים אחרות לא אהבנו אותו כלל. בנוסף, הפעם הראשונה שפגשנו אותו, פנה ישירות לאחי וביקש ממנו הלוואה. זה היה עבורנו אות אזהרה ברור, אע”פ שאמא עדיין לא תפסה זאת.
אמא, עיניה דומעות, שכנעה את אחי להלוות לו סכום כסף. והוא עזר לה, כמובן. כעבור יומיים בלבד, קיבלנו שיחת טלפון מבת של אותו ארז. היא סיפרה שאביה הוא נוכל מפורסם מאתר נשים מבוגרות וחסרות תמיכה, גורם להן להתאהב ובזמן הזה חי על חשבונן. כשנגמר הכסף נעלם. כך הונה כבר עשר נשים. הודענו מיד לאחי, שניסה להתקשר לארז, אך הטלפון נותק. גם בכתובת שפירט, התגוררו אנשים זרים. כך נעלם לו הסכום, ולצערי, אמא נותרה עם לב שבור ותחושות צורבות.
