הייתי אצל רותם בבית כשהגיע אבא שלה. נכנס בסערה עם כמה שקיות מזון מהשוק והמציא אותנו משתזבים על הספה בסלון. מייד הרים גבה, כאילו ראה רוחות, והתחיל להפגין את חוסר שביעות רצונו מהנוכחות שלי. רותם גררה אותו למטבח, אבל גם משם שמעתי, איך הוא לוחש בגרון ניחר שאני “ילד מהפריפריה”, שכל מטרותיי זה להשתלט לה על הדירה. הוא טען שראה אותי לא פעם מסתובב סביב הבית של בתו, כמעט האשים אותי שאני איזה מעקב מקצועי.
מה שהכי מצחיק זה שרותם הצטרפה למשחק שלו: ענתה לאבא שלה באותו טון, שאנחנו רק עובדים יחד מדי חודש בספרייה של האוניברסיטה, ושזה כל הסיבה להסתובב שלי פה. בפועל, אנחנו כבר חודשיים זוג, אבל רותם בקושי הצליחה להבין שמרחק הבית של ההורים שלי מהעיר לא הופך אותי ל”כפרי”. אנחנו גרים ממש קרוב לעיר, הבית שלנו יפה, דו-קומתי, ואבא שלי עצמאי. נכון, אני לא מתהדר ברכבים מהיבוא של גרמניה, ולא צורח בשוק שאני מכפר עשיר אבל לדעתי זה דווקא יתרון; ככה מתפטרים מרותם ומשפחתה…
אמא שלי תמיד אומרת לי: “אל תשוויצי באף עושר, מי שאוהבים לא מסתכלים קודם כל על הכסף.” וגם בוודאות לא צריך להתבייש בי, גם אם במבט ראשון אני לא נראית איזה יורשת הייטק.
