אמא מיותרת
דניאל, שב רגע! אנחנו מוכרחים לדבר, דחוף! אמרה יעל ונשבה לשולחן, בפניה נחושה ועיניים דומעות.
הבעל התיישב לידה. יעל ניגבה את הדמעות.
אני לא יודעת מה לעשות עם אמא שלי. בקושי הולכת כבר, ובחורף הקרוב היא פשוט לא תשרוד בבית המתפרק שלה.
ומה את מציעה?
אמרתי לך אני לא יודעת.
יעל, כמו תמיד את סומכת עליי. אבל זו אמא שלך, ההחלטה שלך.
דניאל, אצלנו בבית פשוט אין מקום. רק שני חדרים, ושני הבנים שלנו כבר גדולים איפה נשים את אמא? היה ברור שיעל כבר קיבלה החלטה בליבה וטורחת לרכך אותה לבעלה. יש כאן בירושלים בית אבות פרטי.
יעל, את רוצה לשלוח את אמא שלך לבית אבות?
אנחנו פשוט בלי ברירה. שומעת שזה מקום טוב בסך הכל.
אבל אמרת זה עולה כסף. כמה?
שבעים שקל ליום. אם משלמים חודש מראש, זה יוצא אלפיים מאתיים בחודש. יש שם טיפול רפואי והשגחה מסביב לשעון. זו הוצאה גדולה, אבל נסתדר.
יעל, כל זה מרגיש לא הוגן כל השנים אמא שלך הייתה זאת שמביאה ריבות, חמוצים, פינוקים לנכדים. עשתה הכול מהלב, ופתאום אנחנו שולחים אותה לבית אבות
אתה חושב שלי לא כואב הלב? אין ברירה אחרת.
אוף דניאל נאנח בכבדות. באמת אין עוד אפשרויות?
חשבתי למכור את הבית שלה. היא כבר העבירה אותו על שמי. אבל אף אחד לא יקנה חורבה בחורף, ברור לך וכמה כבר ישלמו עליו?
דיברת איתה?
עדיין לא. בשבת ניסע, נעזור לה קצת בגינה ואז גם נדבר איתה.
אני והבנים נסדר את הגינה, דניאל נענע בראשו. אבל את השיחה על בית האבות תשאירי בינך לבינה.
דניאל, היא תהיה שם עד האביב, ואז נחשוב הלאה, אם לא יתאים לה.
לא, יעל אני מרגיש שאם נשלח אותה לשם זה יהיה לתמיד. פשוט עצוב
***
שבוע עובר, ולאה יעקבי כבר בבית האבות. היא מבינה שלבת שלה לא הייתה ברירה אחרת. באמת, ללכת בקושי, ולחיות לבד אי אפשר, במיוחד בגיל שלה, אחרי גיל שמונים.
אבל לא ככה דמיינה את הזקנה שלה. היא רצתה להזדקן בקרב המשפחה אבל למי היא נדרשת עכשיו?
נכנסה אחות:
לאה, הנכדים שלך באו!
פניה של לאה אורו כשנכדיה נכנסו. דניאל הקטן כבר גבוה ממנה, ובועז גבוה בראש שלם.
שלום סבתא! איך את כאן?
בסדר, מאכילים טוב. הצוות דואג לכול, התחילה מיד לדאוג להם. שבו, שבו ליד השולחן!
אנחנו לא יכולים להישאר הרבה. הבאנו לך מצרכים ובגדים חמים.
תודה רבה! מיד שאלה. איך הולך בלימודים?
בסדר, ענו כמעט יחד.
ללמוד זה חשוב! בועז, שנה אחרונה. החלטת לאן תמשיך?
לאוניברסיטה שלנו בירושלים.
וההורים? שלחו אתכם ולא באו בעצמם?
אבא נסע לבית שלך.
כדאי שיזכור להוציא את כל הגזר, מתחיל להיות קר דאגה סבתא. וגם את הכרוב הוא צריך לקטוף, כבר גדול.
אני אתקשר אליו!
דניאל הצעיר הוציא פלאפון וחייג:
אבא, סבתא אומרת שתוציא את כל הגזר ותקצור את הכרוב.
בסדר, נשמע קולו של דניאל.
תן לי, סבתא לקחה את הטלפון והחלה לתת הוראות. דניאל, אל תכניס ישר את הגזר למחסן, תן לו להתייבש על הרצפה לפחות שלושה ימים. הכרוב תחתוך עם הגבעול, תכניס מיד למחסן, יש שם בארגז חול. תנעץ את הגבעולים בחול. רק את הגזר הגדול תכניס, הקטן תשאיר לכם.
בסדר, בסדר. אמא, אל תדאגי!
דניאל, אל תשכח להאכיל את מיקה שלי! מסכנה, נותרה לבד.
אני אמצא אותה, בטח.
קח, החזירה את הטלפון לנכד.
סבתא, אנחנו צריכים ללכת. בסדר?
חכו! הוציאה מהארנק. הנה, אלף שקלים לכל אחד. תקנו מה שבא לכם.
ומה איתך?
קחו, קחו! לי פה לא צריך כסף.
תודה, סבתא!
הילדים יצאו, ולאה ניגשה לחלון, נשארה שם להביט אחריהם דקות ארוכות.
***
דניאל החנה את הסובארו מול חלון הדירה הקטנה שלו. לידו חנה איתן, השכן מהכניסה הסמוכה, עם יונדאי. כשראה את הסלים עם הגזר והכרוב בידיו של דניאל, שאל:
מהגינה?
מעין זה, מהחמות.
גם אנחנו חושבים לקנות גינה או בית קטן בסביבה. הילדים עזבו, נשארנו לבד.
איתן, אמר דניאל מהרהר, יש לכם דירה גדולה, ארבעה חדרים, נכון?
כן, קומה שנייה.
אולי נחליף? אני אתן לך את הדירה שלי, שני חדרים, וגם את הבית של החמות, עם הגינה. היא כבר לא יכולה לתחזק אותו.
וואלה, רעיון מעניין. צריכים לבוא לראות.
דבר עם ענת, תבואו הערב לקפה.
נדבר.
***
דניאל התרחץ, אכל ונזרק לישון. יעל הלכה למטבח, החלה להכין ארוחת ערב תיכף הבנים יגיעו, הבן הקטן מהחוג, ואילו הגדול הוא התאהב.
“סוף סוף, בן שבע־עשרה. רק שלא יעשה שטויות. גם הקטן בקושי בבית, כל היום בחוץ”
הדלת נפתחה בהפתעה. יעל ניגבה ידיים ורצה אליה. בפתח עמדו ענת ואיתן.
יעל, באנו לקפוץ אליכם!
תיכנסו! ענת, מה קרה?
לא ידעת? ענת חייכה.
לא. יעל הופתעה.
הבעלים שלנו החליטו להחליף דירות!
מה? יעל התבלבלה והובילה אותם פנימה. שבו, שבו רגע!
רצה אל דניאל שישן על הספה:
דניאל, תתעורר! יש אורחים.
דניאל קם ורץ לשירותים:
כבר חוזר!
ובינתיים ענת סקרה בעיון את הדירה.
אפשר לדעת סוף סוף מה קורה פה?
דניאל ואיתן רוצים להחליף: אתם תקבלו את הדירה והבית של אמא שלך, ואנחנו נעבור לדירה שלהם, אמרה ענת, בעודה בוחנת כל פינה. דירה יפה יש לכם.
דניאל חזר ויעל ניגשה מיד אליו:
מה אתה חושב לעשות?
אם נסתדר, נעבור לדירתם, ארבע חדרים, ונביא את אמא שלך אלינו.
יעל שתקה, על פניה ברק מוזר.
נו, בואו תשתו קפה. או אולי משהו קצת יותר חגיגי, חייך דניאל.
***
אותה לילה דניאל ויעל כמעט לא נרדמו, דברו ודמיינו איך ייראו חייהם בדירה החדשה. יעל דיברה בלי הפסקה, ודניאל כבר החל להירדם.
כבר נרדם? דחפה בו קלות.
יעל, אל תגידי כלום לאמא שלך עד שנסתדר. אחרת לא ישן לה הלב. כשתיכנס, נעביר אותה אלינו.
***
בבוקר סגרירי של סתיו, לאה ישבה בחדרה בבית האבות, תלתה עיניים באפרוריות שבחוץ. מצב רוחה התאים למזג האוויר:
שלושה שבועות אני כאן. כנראה הילדים שכחו. אני אמא מיותרת. נכדים ביקרו פעם אחת, וגם הם שכחו אותי. יעל התקשרה פעמיים. פעם אחת אמרה שהיא מכרה או החליפה את הבית, בקול של אושר לפחות ישלמו עלי, אלפיים ומאתיים זה לא מעט. ממילא אין לאן לחזור. פעם שנייה אמרה שיש הרבה עבודה, כשתוכלו, יגיעו. ברור, לצעירים תמיד יש עיסוקים. היום שבת, אולי יבואו. חבל שלא רכשתי אי־פעם טלפון ולא יודעת להפעיל אותו.
ישבה שם עוד שעה, שתיים. פתאום ראתה את המכונית של דניאל נעצרת בשער.
“בא, לא שכח! ואז הלב כבד. הוא לבד? בלי שקיות אולי קרה משהו?”
היא בהתה בדלת. דלת החדר נפתחה, דניאל נכנס מחייך:
שלום, אמא!
שלום, דניאל. קרה משהו?
תארזי. והוא שוב מחייך. נוסעים הביתה.
לאן? לביקור?
לא, לתמיד. תארזי את כל הדברים שלך.
תסביר כבר
הנכדים לא הרשו לספר. אמרו: תפתיע את סבתא.
התרגשה לאה, הרגישה שמשהו חדש קורה. בדיוק אז חזרה שותפתה לחדר, דבורה, מהטיפולים:
לאה, לאן את מתארגנת?
דבורה, דניאל לוקח אותי, קול של שמחה. אומר: לתמיד!
מאושרת שכמוך! שלי שכחו ממני לגמרי.
דבורה, גם אותך עוד יחזרו לקחת. זה לא קל להם איתנו, המבוגרים.
***
בדרך, לאה הביטה בחלון וחשבה:
למה הוא לקח אותי. יש להם שתי חדרים, צפוף. איפה אשן? אהיה להם עול, יפריע בלילה בטח אחרי כמה שבועות יחזירו אותי לבית אבות.
באו הביתה, דניאל החנה איפה שתמיד. עזר לאמא לצאת, לקח מזוודה והוביל לכניסה אחרת. לאה הביטה בו בפליאה.
תיכנסי, תיכנסי!
עלו לקומה שנייה, ניגשו לדירה חדשה. הדלת נפתחה, והנכדים קפצו עליה:
סבתא! תיכנסי! עכשיו זו הדירה שלנו! קרא הקטן.
נכנסה. יעל חיבקה אותה בכל הכוח:
אמא, מעכשיו את איתנו. בואי, אראה לך את החדר שלך.
החדר לא גדול, אבל נעים. אפילו ארון חדש ומיטה. לא האמינה שתזכה להיות עם משפחתה.
ופתאום, אל רגליה באה מיקה, חתולתה, מתלטפת ומגרגרת.
מיקה! קראה לאה ובכתה מדמעות אושר.
