אמא חסמה את המספר שלי ביום שלישי אחרי הצהריים. פתאום, במקום צליל חיוג, שמעתי הודעה מכנית: “המנוי מחוץ לטווח הכיסוי”. זה לא היה שיעור חינוכי בסגנון ספרי ההדרכה.

אמא חסמה את המספר שלי ביום שלישי אחרי הצהריים. פתאום, במקום צליל חיוג, שמעתי הודעה מוקלטת “המנוי אינו זמין”. זה לא היה איזה שיעור חינוכי מספרי פסיכולוגיה, אלא פשוט רגע של ייאוש מבחינתה. היא פשוט נמאס לה לשמוע כל חודש את ה”זרקי לי קצת, שאחזיק עד יום שני” הרגיל שלי.
אני בן עשרים ושתיים, והייתי בטוח שהחיים חייבים לי משהו. העבודה הרגילה לא עניינה אותי חיכיתי ל”צ’אנס הגדול”, ובינתיים הייתי חי מהעברות של אמא. הכסף התבזבז על שטויות: משחקים, בילויים, משלוחים של אוכל כי לא היה לי כוח לבשל לעצמי.
כשבעל הדירה קלט שאני לא עומד לשלם, הוא פשוט הראה לי את הדלת. נשאר לי רק הפולקסווגן הישן של ההורים שלי וגדעון הכלב שאיתי, חבר אמיתי, שמחכה לי בסבלנות אחרי כל לילה של השתוללויות.
את הלילה הראשון במכונית חשבתי שזה זמני. בשלישי כבר הבנתי שנגמרו לי האוכל והכסף. בכיס היו רק כמה ש”ח. לעצמי קניתי מגה לשטוף את הרעב, ולגדעון את האוכל הזול ביותר בקיוסק. בבוקר הכלב לא הצליח לקום. הגוף שלו, שהיה רגיל לדיאטה מיוחדת, פשוט קרס. גדעון שכב על המושב האחורי, התנשף והסתכל עליי בעצב שלא ראיתי אף פעם, כאילו הוא נפרד ממני. כלבי רטריבר רגישים, ואני, כמו אגואיסט, לא קניתי לו מזון ראוי כבר שבוע כי ריחמתי על הכסף.
נסעתי למושב שלנו ליד ירושלים, רק כדי לקבל אוכל וחום. אבל את המנעול בדלת החליפו. עמדתי מתחת לחלון, התקשרתי לאמא שקט. שלחתי הודעות אף תגובה.
התיישבתי על שפת המדרכה, מרגיש חסר אונים. השכנה מהקומה הראשונה יצאה אליי עם שקית.
יעל ביקשה להעביר את זה.
בתוך השקית היה מזון מיוחד ותרופות לכלב. שום מטבע, שום פתק, רק השקית סימן שאמא דואגת לכלב, אבל אליי לא מסוגלת לפנות יותר.
רציתי לקחת את גדעון לווטרינר, אבל המכונית לא התניעה המצבר מת לחלוטין. לא היה לי כסף למונית, לא מכרים. המרפאה רחוקה, כמה שכונות מכאן.
הרמתי את גדעון בידיים, שלושים קילו. זה לא נראה יפה כמו בסרטים התנשפתי, הזעתי, הובלתי כל כמה דקות, כמעט נופל מרוב מאמץ. אנשים עקפו אותי בסיבוב, כאילו אני איזה חסר בית. כשהגעתי לבסוף לפתח המרפאה, פשוט התמוטטתי על הספסל, כלב בחיקי.
הרופא, שמכיר אותי עוד מימי אבא, בדק את גדעון והביט בי עמוק.
הבאת אותו על הידיים?
הרכב לא עבדה, מלמלתי.
צריך עבודה? לדוד שלי יש משמרת במחסן מתכת. לא הכי קל, אבל משלמים כמו שצריך. תנסה אולי תצליח. לא תנסה הכלב יעבור אליי, כי אם לא תטפל בו, הוא לא יחזיק.
הלכתי לעבוד שם. לא כי נהייתי גיבור, אלא כי באמת פחדתי. עבדתי עד הלילה, התרגלתי לעבודה פיזית, ישנתי ברכב עד שחסכתי מספיק לשכור חדר במעונות.
השתנתי. נעלמה הילדות המפונקת. במראה ראיתי גבר עם מבט עייף אך רגוע, וידיים מחוספסות מעבודה. סוף סוף הבנתי כמה כל שקל שווה.
חצי שנה אחרי זה, נסעתי לאמא. לא כי רציתי לבקש משהו. נכנסתי לבית, הנחתי כסף על שולחן, תיקנתי את הברז במטבח ואת הדלת לחדר דברים שתמיד דחיתי.
אמא עמדה ליד. לא גערה בי. פשוט נגעה לי בכתף. בפעם הראשונה מזה שנים הרגשתי לא כמו ילד של אמא, אלא כמו גבר.
היא חסמה אותי לא כי הפסיקה לאהוב, אלא כי כאב לה לראות אותי שבור. לפעמים צריך לסחוב את הכלב על הגב דרך כל העיר, כדי להבין אף אחד לא יחיה בשבילך את החיים שלך.