הגשם הערפילי המשיך למטוף רחובות תל אביב, שטף בחוץ שאריות שפתון שנדבק על פני אִיבגִּילִי יעקוב, הילדה הנכה שהדמעות כבר שלבו במים. היא נשענה על המקל, לוחצת תיק בד, וידיה מחזיקות חבילה מתובשת של רישומים מקומטים כל מה שנשאר אחרי שאמה החורגת, מאיה, שלכה אותה אל החוץ.
מאחורי היא נשמעה קולה הצפצף של מאיה ברוח הסוערת: צא ממני! לא אכל את הַפָּרָזִי המוגבל שלך! ברק חצה את השמיים והראה את דמותה הקטנה מגרשת במדרכות ההחלקות. ללא גג, ללא אם שמאמצת, עם אמונה שבורה שה׳ עדיין צופה. מראה שבורה על שפת הדרך, דם על הברך והעיפרון הרטוב ששרד שרטוט של שמלה שתחרט בתכתי זהב.
היא לחשה ברוך: אמא, האם הפצעים האלה יחזרו לזהור? לא ידעה שהלילה הסוער יוביל אותה לפגישה שתשנה את חייה לנצח ותשאיר את שמה בוהק באור שהביאה.
בבקרים של ירושלים, הריח של קינמון ופרחים נישא באוויר. בבית קטן בשכונת וורוד, נשמע רחש מכונת תפירה מתכתית יחד עם יללתה השקטה של רות, האמא מניגר של נזירים שנולדה במצרים, שהידיים שלה תשרו חיי שלמים עם סבלנות ואמונה.
כל תפר הוא תפילה, יקירתי, היא אמרה לאיבגילי, כשהיא מנחשת מחט בבד, כך יהיה עם הלב, לא עם הפחד. הבית היה צנוע, אך מלא בצחוק. בגיל שמונה, איבגילי כבר חיתכה בדים, ובגיל תשעה רקמה את שמה בחוט זהב על התיקים שרותה.
אבא, מיכאל יעקוב, נהג משא ארוך, חזר הביתה בריח שמן מנוע, רוח, ומתנה קטנה לכל בתו המפחתת. החיים היו פשטיים, מלאים באמונה.
יום ראשון, רות תפרה שמלה לכנסת, וכאשר ידיה רעדו מזיעה, קראה אביגיל: אמא, את בסדר? רק קצת עייפה, יקירתי. המשיכי לשיר מזמוריך. בזמן ש”איבגילי” שרה, המחט נפתחה ונפלה לרצפה. הרופא הודיע על מחלת לב ודרש מנוחה.
גם בחולי, רות נשארה סביב שולחן התפירה, קיבלה את המילים: ה׳ נתן לי ידיים אלו להשתמש. אביגילי הביאה לה מים, תרופות, ומחסה, וביקשה: אמא, תפסיקי לעבוד. רות חייכה בחלש, והניחה את ידה הפצועה על לחו של בתה: למדי לעבוד גם בכאב, כי לפעמים האור ניצר דרך הפצעים.
ערב שקט, אביגילי קמה לפתע, מצאה את אמא על המיטה, עיניים סגורות בחום, שפתיה מתעקלות לחיוך חלש. על השולחן שם היה צמיד מעץ שבור לחצי. היא ישבה שעות רבות בשקט, מחזיקה בצמיד, ולחשה בדמעות: אמא, אשמר את החלומות שלך. מהיום ההוא הבית הרגיש גדול וריק יותר.
מיכאל לקח חופש מהעבודה כדי לשהות עם בתו. הוא חייך כל בוקר, הכין קפה, הכין ארוחת בוקר, אבל האבל לא נעלם, הוא רק נרדם. שנה לאחר מכן חזר למלאכתו. לפני שעזב, הוא חיבק מראה בחוזקה ולחוש: אבא צריך לעבוד כדי לשמר את הבית, יקירה. אביגילי הנהנה, נותרה בבית, למדה לצייר, לרקום, והחזיקה במילותיה של אמה.
באותו זמן, מיכאל פגש את וורדה בסטיישן דלק בקיבוץ גלעד. היא חייכה חמים, עיניים ברורות, וקול רך. אתה נהג ארוך. זה לבד? היא אמרה שעבדה במכון יופי והייתה מטפלת באמא חולה. מיכאל חש קץ של רות באמירה החביבה שלה, והזמין אותה לחגוג נישואין קטנים עם כמה חברים קרובים.
איבגילי בת ה-14 עמדה בבגד הכחול של אמה המת, מחזיקה זר קוצני, וצפתה בוורדה נכנסת לביתם. תחילה וורדה נראתה אוהבת, קראה לעצמה אמא ו, שרפה שיער, תסרקה, בישלה, וסיפרה סיפורים. מיכאל היה שמח: ראו, יקירה, אלוהים עדיין אוהב אותנו. אך אהבה מזוייה טעם כמו דבש עם רעל.
ביום אחד, מיכאל נסע לשלושה שבועות, וורדה השתנתה פתאום: השטח, כבסי כביסה, אל תיגע באיפור שלי. אביגילי צייתה בדממה. יום אחד היא פקדה כמה צלחות. וורדה הכה אותה בחוזקה: חושבת שהנכות עושה אותך מיוחדת? ה! איבגילי נפלה, מקל העקול נשבר ברצפה. לא התכוונתי, קראה וורדה. שתקי! את רק משא כבד. בלי אותך, אבא יהיה שמח.
בלילה, אביגילי החביאה את הצמיד השבור תחת הכרית, דמעות מכסות את פניה. בימים הבאים וורדה שידרה בתקשורת פוזה של אם חורגת: היא מתקדמת מצוין, יקירה. קיבלה שיחות, הכתיבה הייתה על הלב, והזמנת משימות ניקוי, בישול, וקניות.
איבגילי קיבלה טלפון של וורדה, לבדיקה בחשבון בנק של אביה. היא ראתה כסף משיכה. וורדה חייכה וענתה: השתמשתי בכסף לממן את חשבונות בית החולים של אמך המנוחה. צריך להודות לי.
ליבתה נאלצה להאמין שה׳ צופה. ערב קיץ לח, גשם חזק נגש אל החלון. וורדה נעמדה מול מראה והודתה: את חושבת שלא אביא לך שמלות? חולה בחלום להיות מעצבת? נגודה. אביגילי לחצה בחוזקה את ספר הציורים, ידיה רועדות: זה החלום של אמי. לא אוכל לוותר. וורדה קרעה את הדפים, נזרקה אל האשפה. חלומות אינם קונים לחם, ילדה חסרת ערך.
איבגילי עמדה דוממת, מביטה בגשם שמכה את החלון, לבה מתפרק. באותו לילה, היא אספה את הציורים הרטובים ולחצה אותם בין שני תנ”ך ישנים, נשבעה: הם יכולים לקחת הכל, אבל אני אתפורה שוב באמונה. שבועות אחרי, מיכאל חזר הביתה.
וורדה קיבלה אותו במוזיקה ובאוכל, חיוך על פניה. אביגילי עמדה בפינה, מקל העקול מקפץ בעדינות ברצפה. מיכאל נגע בראשה: אבא הגיע, יקירה, שמחה? היא חייכה בחיוך מלא מרמה.
לילה אחר, וורדה שיחקה בתפקיד של אמא חורגת בטלפון: היא עושה טוב, אהובה. היא לומדת מצויין. ואז ציוותה: היא תכין, תבשל, ותבצע משימות. וורדה לקחה את הטלפון של אביגילי וקראה לחבר. כאשר אביגילי קיבלה אותו חזרה, ראתה כסף שנמשך מחשבון אביה. היא שאלה, וורדה חייכה: השתמשתי קצת לתשלום חשבונות בית החולים של אמך המנוחה. היה עליך להיות אסירת תודה.
היא שמעה קול פנימי שמאמין שה׳ צופה. ערב חם, גשם חזק, וורדה הרקיקה במראה: את חושבת שאני לא יודעת שאת מציירת שמלות? חלום של נכה להיות מעצב. ממצה. היא תפסה את הספר, פרקה את הדפים, והשליכה לפח. חלומות לא קונים לחם, ילדה מיותרת.
איבגילי עשתה מאמץ לאסוף את המכתבים הרטובים, לחצה אותם בין שני תנ”ך ישנים, נשבעה: הם יכולים לקחת הכל, אבל אני אתפורה שוב באמונה.
בבוקר, מיכאל הגיע הביתה. וורדה קיבלה אותו במוזיקה, אוכל, חיוך מלא מרה. אביגילי עמדה בפינה, מקל העקול מקפץ בעדינות ברצפה. מיכאל נגע בראשה: אבא הגיע, יקירה, שמחה? היא חייכה במרמה.
היא פנתה אל וורדה, שאלתה: האם זה נכון להמשיך לשרוד בלי פן של סגולה? וורדה צחקה: את מפתה, יא נגרה. תמשיכי ללכת.
איבגילי נשלחה ברחוב עם צמיד שבור, כמה רישומים מקומטים. היא הלכה עד התחנה, שם הופיע אדם בשם תומר כהן שראה את כל זה.
תומר, מנכ”ל חברת טכנולוגיה גדולה, ראה את האישה המוכרת שהייתה זרוקה למקלט. הוא חייך, פנה אליה: תני לי את ההזדמנות לשמוע את סיפורך.
היא נאנחה, פקידה בעיניו: זה היה ערב גשם בתל אביב, כשקיבלתי את הצאת האוטובוס, וורדה שלפה אותי מהבית, והחלה להתקיף אותי.
תומר החזיק בכרטיס העסק שלו, חתם על Roots & Wings Atelier. אם את מוכנה, בואי מחר אליי, יש לי מקום עבורך, אני צריך מישהי שרואה עולם אחרת.
איבגילי חזרה לבית הקטן, קיבלה את הכרטיס, ונסעה לבניין זכוכית במרכז תל אביב. שומר הביטחון שאל: יש לך פגישה? היא הציגה את הכרטיס זהב. הוא נענה: החמישי, קומה חמש.
על קומה חמישי ריח של בדים חדשים, מכונות תפירה, לבנדר. על הקירות תלויים דיוקנאות של נשים שחורות בבגדים מרשימים. האישה הקשישה עם שיער כסוף, אירית קארטר, עמדה ליד שולחן החיתוך.
בואי ללמוד או לבקש עבודה, אמרה אירית. אשמח לעזור.
איבגילי חיברה חוט של בד, תפרה קו ישר, איטי, קפדני. אירית חייכה: הידיים רועדות, אך הלב יציב נדיר.
תומר נכנס, חייך: את באמת כאן?
כן, אני רוצה לנסות. אין לי תעודות, רק אמונה.
תומר קיבל אותה במלאת לב, והזמין אותה למלא משימה: תציירי שמלה שתאפשר לנשים עם פציעות להרגיש יפות.
איבגילי ציירה שמלה ארוכה, חצאית רכה, חזה דרופלי, קצוות של זהב. אירית הסתכלה על הגבה וחשבה: היא תפרה את ליבה חזרה.
בזמן שאיבגילי מצאה מחדש את ייעודה, וורדה כעסה ולחצה משקאות יין בכל מקום. ראיתי אותה בעמוד מודעה, היא עובדת בבית האופנה החדש.
וורדה ניגשה לחשבון הבנק של מיכאל, משכה כסף מהפוליסה של נפילת האוטו של אביגילי. השתמשתי בכסף כדי לשלם חשבונות בית החולים של אמי. צריך להיות אסירת תודה.
היא שמעה קול פנימי שמאמין שה׳ צופה. ערב קיץ חם, גשם חזק. וורדה נעמדה מול מראה והודתה: את חושבת שלא אביא לך שמלות? חולה בחלום להיות מעצבת?
איבגילי לחצה בחוזקה את ספר הציורים, ידיה רועדות: זה החלום של אמי. לא אוכל לוותר. וורדה קרעה את הדפים, נזרקה אל האשפה. חלומות אינם קונים לחם, ילדה חסרת ערך.
איבגילי עמדה דוממת, מביטה בגשם שמכה את החלון, לבה מתפרק. באותו לילה, היא אספה את הציורים הרטובים ולחצה אותם בין שני תנ”ך ישנים, נשבעה: הם יכולים לקחת הכל, אבל אני אתפורה שוב באמונה.
שבועות אחרי, מיכאל חזר הביתה. וורדה קיבלה אותו במוזיקה ובאוכל, חיוך על פניה. אביגילי עמדה בפינה, מקל העקול מקפץ בעדינות ברצפה. מיכאל נגע בראשה: אבא הגיע, יקירה, שמחה? היא חייכה במרמה.
בלילה אחר, וורדה שידרה בתפקיד של אם חורגת בטלפון: היא מתקדמת מצוין, יקירה. ואז ציוותה: היא תכין, תבשל, ותבצע משימות.
ואיבגילי קיבלה טלפון של וורדה, לבדיקה בחשבון בנק של אביה. היא ראתה כסף משיכה. וורדה חייכה וענתה: השתמשתי בכסף לממן את חשבונות בית החולים של אמך המנוחה. צריך להיות אסירת תודה.
בבוקר, מיכאל חזר הביתה. וורדה קיבלה אותו במוזיקה ובאוכל, חיוך על פניה. אביגילי עמדה בפינה, מקל העקול מקפץ בעדינות ברצפה. מיכאל נגע בראשה: אבא הגיע, יקירה, שמחה? היא חייכה במרמה.
המאבק של אביגילי עם וורדה הסתיים כאשר תומר, בנדיבותו וברוחו של יוצר שונה, הציע לה תפקיד מוביל בעיצוב על ידי Roots & Wings. היא קיבלה את ההזדמנות, חיברה קו זהב על כל קרע שנפגש בדרכה, והפכה את הפצעים לחוטי אור.
היא חזרה אל ביתה הקטן, קיבלה את הצמיד השבור, והשתמשה בו כמוטיב למיזם חדש: אקדמיית Roots & Wings בית ספר שמלמד תפירה ועיצוב לילדים שנשארו ללא בית וללא תקווה.
בפתיחת האקדמיה, באוויר ריח של לבנדר ופרחי מג’נטה, אירית חיבקה את אביגילי, והודיעה: החוט הזהב שלך יחבר לבבות רבים.
הקהל ברקיע ריבד, והקול של אביגילי חצץ: למדתי שהחיים אינם מתיקון רק בקלף, אלא בשרשרת של אהבה, סליחה ואמונה. כל פצע הוא נקודת אור שבה אלוהים מציב את האור שלו. כשאנחנו מחזיקים בחסד בליבנו, אנחנו מתרפאים והעולם מתרפא עמנו.
כך, דרך כל האתגרים, הקשיים והפחדים, נתגלה האמת: אפילו כשנזרקים אל הרחוב, כל אחד יכול לשהיום, אביגילי עומדת על במת ההשקה, מלבנת את השמיים בצחוק של ניצחון, ומזכירה לכולנו שהחיים, משורטטים בחול, יכולים להפוך לתפורים של זהב כשלבנו נפתח אל האור.
