יש לי את האמא הכי טובה בעולם! היא ילדה אותי מוקדם מדי בגיל 16 בלבד. כל המשפחה שלי הייתה מזועזעת, רק ההורים שלה תמכו בה. וככה, בסופו של דבר, נולדתי הכי רגועה וטובה בעולם.
כל המשפחה גידלה אותי יחד על הרגליים שלהם. ההורים שלי דאגו הלימודים של אמא שלי, אז אף פעם לא חסר לנו כסף. הודות לעבודה הקשה של אמא, לא היה לנו צורך לחסוך אגורה ואנחנו לא רבנו כמעט בכלל.
עברו השנים, גם אני גדלתי, ובגיל 16 גיליתי שאני בהריון. רק החבר שלי היה בסדר איתי לקח אחריות והתחתן איתי. ילדתי בגיל 17, ומאז אמא שלי הפכה לסבתא בגיל 33 בלבד. אבל היא לא הייתה מדוכאת, להפך היא חיה את האושר שלה. כולנו גידלנו יחד את הילד שלי, כמשפחה אחת. הצלחתי לסיים את לימודיי ומצאתי עבודה נהדרת בתל אביב.
היום, הבן שלי כבר בן 12, ואני שוב בהריון. הכול היה מושלם. לפחות, ככה זה היה… עד שזו כבר לא האמת.
לפני לא הרבה זמן, אמא שלי החליטה להביא לעולם עוד ילד. שאלתי אותה רציתי להבין למה. התברר שהיא התאהבה בגבר. רק שהוא נשוי, ואין לו כוונה לפרק את המשפחה שלו. הייתי בשוק. כל שיחה איתה הגיעה לקיר אטום. אפילו גיליתי שהיא כבר בהריון, ולא מוכנה לוותר על הילד הזה היא רוצה ילד שני.
התיישבנו יחד, ובכינו. דמעתי כי הבנתי שהגבר שהיא אוהבת לא יתחתן איתה, לא יכיר בילד, ולא יעזור בפרנסה. אם היא רוצה אותו שיהיה לה הילד הזה, היא תתמודד. וגם ככה, לו יש כבר ילדים משלו.
בסוף, אמא שלי נשברה. רציתי לעודד אותה, להיות שם בשבילה, אבל אני מרגישה שאין לי מה לומר. היא מאוהבת, בהריון ונעזבה איך אפשר לעבור סיפור גרוע מזה?
אני מסתובבת וחושבת על זה שאחרי שהילד שלה יוולד, גם השכנים וגם הידידים ילעגו לה, יסתכלו עליה בעין עקומה. הרי היא לא רק תהיה אם חד הורית, כבר בגיל ארבעים פלוס! ובאשדוד כולם יודעים על כולם, זה רק עניין של זמן עד שכולם ידברו.
אני תומכת בה בכל מה שאני יכולה. הרי אם אני אשבר, אם אהיה מלאת טענות היא לא תשרוד, היא תישבר לגמרי. סבא וסבתא שלי לא יודעים כלום עדיין, אמא ביקשה ממני לא לספר להם.
נראה לי שהיא שוקלת להפסיק את ההריון. גם אני לא בטוחה אם לעודד אותה לזה או לא. אני פוחדת, אבל גם כואב לי עליה. בסופו של דבר היא דואגת, פשוט אין לה מושג מה לעשות. כולם מתנגדים לזה שהיא תלד. אני חושבת שהיא כבר הספיקה לאהוב את הילד שלה, אפילו שהוא עוד לא נולד. אז מה, לוותר? או לנסות לגדל אותו? היא תצטרך להחליט לבד.
סיפרתי לבעלי, שהוא המפרנס היחיד שלנו. הוא קיבל את זה בצורה מפתיעה של רוגע. הוא לא מפחד מהקשיים. הוא אומר, איפה שיש שניים יש מקום גם לשלישי. ואני עדיין פוחדת. אולי סתם?
