לפני כמה שנים, החבר שלי דוד התחתן. אני חייב להודות שהוא החזיק מעמד הרבה זמן דוד כבר היה בן שלושים ושלוש. תמיד שם את עצמו במרכז, ואף פעם לא התלהב מהרעיון של נישואים. לבקר את ההורים, לעשות קניות לשבוע שלם, לאכול ארוחות שישי כל זה לא דיבר אליו בכלל. וכשאנשים מסביבו היו צוחקים עליו, היה עונה קבוע:
יש לי דירה משלי, עבודה טובה, ולמה אני צריך משפחה? אני מסתדר מצוין לבד. חוץ מזה, יש לי חבר נאמן הכלב שלי, בומר. אנחנו חיים יחד ולא חסר לנו כלום. נשים? היום יש, מחר אין החיים ממשיכים.
אבל אין מה לעשות, לפעמים החיים מסובבים אותך. וכך זה קרה גם לדוד. בסוף נפל שבי בקסמיה של אישה. היא לא הייתה פשוטה ממש חכמה וממזרית. בהתחלה הייתה מרוחקת, וזה רק הפעיל אותו יותר להשיג אותה. קראו לה עינבל. הם נפגשו במקרה בבית קפה בתל־אביב. היא הייתה בת 29, גרושה, בלי ילדים.
הם נפגשו שוב, ולאט לאט עינבל התחילה להגיע אליו יותר ויותר. פתאום דוד שם לב שבארון שלו יש בגדים של עינבל. ולא שם לב איך, אבל היא כבר גרה איתו. יום אחד, ישבו יחד במטבח, שתו תה, ואז עינבל אמרה:
דוד, שמעת אותך זורק פעם או פעמיים רמזים לנישואים. אולי באמת הגיע הזמן
דוד שבר את הראש, לא הצליח להיזכר שרמז לה. אבל מה הוא יעשה, להכחיש כבר מאוחר היא כבר מתכננת חתונה בראש. הרגיש שהשליטה מחליקה מהידיים, אבל הבין שאין לו הרבה ברירות. בסוף הרי צריך להתחתן, לא? והאמת, עינבל בחורה טובה. עוד בחור חופשי יורד מהשוק.
השנה הראשונה ביחד הייתה ממש יפה, פרט לכמה ריבים קטנים כמו אצל כל זוג. עינבל כעסה שדוד לפעמים חוזר מאוחר או שותה יותר מדי בירה עם החברה. דוד, מצדו, לא אהב שהיא שומרת על קשר עם הגרוש שלה ופורקת בפניו בעיות. זה הציק לו מאוד.
עינבל טענה שככה זה, צריך להיות אנשים טובים מכילים. ואז, ערב אחד, חזר דוד מכנס עבודה חפלה עם הבוס שיכור לגמרי. נרדם בחדר השני, ופתאום שמע את עינבל מדברת עם בומר הכלב:
אתה, איזה ערמומי אתה. כל היום ישן, אוכל ונוחר, לפחות לא עושה בעיות כמו דוד. אתה אמנם לא מדבר, אבל מבין הכול. דוד לא רוצה להבין כלום. איך אפשר לחיות איתו?
דוד כמעט התפרץ ואמר מה שהוא חושב, אבל החליט להמשיך להקשיב. ואז שמע אותה ממשיכה:
נו, שוב הוא שיכור. גם אתה סובל מהריח, אה? כבר אי אפשר לסבול אותו. חבל שהתחתנתי איתו. מבחוץ הוא עשה רושם נוסף, בפנים יצא” כאן היא מלמלה מילים קשות שאפילו בומר הרגיש לא בנוח. הגרוש שלי היה בן אדם הרבה יותר סבבה. הוא לא שתה והרויח יפה. למה עזבתי אותו? אז הלך פעם-פעמיים הצידה, קורה אבל ידע לפצות ולרגש. עד היום הוא מבקש שאחזור אליו. תגיד, בומר, מה לעשות? תן סימן.
באותו רגע לא התאפקתי. קראתי לבומר, הסתכלתי על עינבל בעיניים ישרות ואמרתי:
אם את בטוחה שחלמתי על משפחה זה לא נכון. אני לא צריך אישה, ובטח לא אחת כמוך. את נכנסת לי הביתה, אני לא יכול לראות אותך. יש לך שעה לאסוף את הדברים שלך. הגרוש שלך בטח מחכה לך, ואם לא, בטח תמצאי מישהו אחר. ודבר נוסף מחר אנחנו סוגרים טופס גט.
במקום ללכת בכבוד, עינבל התפרצה בבכי, התחננה, האשימה אותי שאני אטום ולא מבין אותה. אבל עמדתי על שלי והוצאתי אותה מהבית. ירדה למטה, הזמינה מונית, ונעלמה באחת הסמטאות של העיר.
מאותו יום הבנתי דבר חשוב: כמה שלא תתנגד לשינוי, לפעמים הוא בא ואתה מגלה עדיף להישאר נאמן לעצמך ולחזות העתיד שלך, לא לתת לאף אחד להוביל אותך למקום שלא מתאים לך.
