יומן אישי תל אביב, יום רביעי
היום קרה לי משהו שלא אשכח. יש ימים שהשמש זורחת בקו ישיר על קירות הזכוכית של הפנטהאוז שלי, והעיר כולה נראית קטנה ומתוכננת, כמו מערכת השעון היוקרתי שעל ידי. אבל היום משהו נסדק בסדר היום שלי.
שמי לירון לוין, ובגיל שלושים ושמונה כבר בניתי אימפריית נדל”ן. המגדלים שלי על חוף תל אביב, הכתבות תמיד קוראות לי המיליארדרית של הברזל והזכוכית. במשרד שלי מחליפים מבטים, כולם ממהרים, אף אחד לא עוצר לרגשנות או תרוצים.
הבוקר קיבלתי הודעה שהשאירה אותי ללא סבלנות. עמית שוורץ, זה שמנקה את המשרד כבר שלוש שנים, נעדר פעם שלישית החודש. שלוש פעמים, תמיד בגלל בעיות משפחתיות. ומעולם, בשום שלב, לא דיבר על משפחה. עמדתי מול המראה, עם חליפת המעצבת שלי, ולגלגתי ילדים? שלוש שנים והוא לא הזכיר אף פעם אחד?
עדי, העוזרת שלי, ניסתה להרגיע ולהזכיר שעמית תמיד היה החרוץ והשקט ביותר. אבל אני כבר לא שמעתי, מבחינתי זו הייתה חוסר אחריות בסיפורי כיסוי.
תני לי את הכתובת שלו, אמרתי בקור, אני רוצה לראות על איזה ‘בעיה’ הוא מדבר.
בתוך רגע קיבלתי את הכתובת: רחוב התפוז 14, שכונת התקווה. רחוק ממש רחוק מהגבהים של חוף תל אביב ומהפנטהאוזים הנוצצים. חייכתי חיוך עייף של עליונות. הייתי בטוחה שאציב את הכול במקום.
הנסיעה ברכב האודי שלי הרגישה כמעט כמו יציאה לארץ אחרת. רחובות מאובקים, ילדים משתוללים יחפים, בתים צבועים בשאריות צבע, מכוניות ישנות. ראיתי את השכנים מסתכלים כאילו נחתה חללית מהשדרה.
ירדתי מהרכב, בחליפה המוקפדת והשעון המנצנץ. הרגשתי זר כאן, אך יושרה הכריחה אותי להרים את הראש ולצעוד בביטחון. נכנסתי לחצר של בית קטן בכחול דהוי, דלת עץ סדוקה והמספר בקושי נראה.
דפקתי חזק. דממה. ואז, קולות ילדים, בכי של תינוק. הדלת נפתחה בזהירות.
שמולי עמד שם לא היה אותו עמית המסודר מהמשרד. ביד אחת החזיק תינוק, לבוש בחולצת טריקו ישנה וסינר מוכתם, שיערו פרוע, שקיות כבדות מתחת לעיניים. הוא קפא כשראה אותי.
גברת לוין? לחש בפחד.
באתי להבין למה המשרד שלי לא נקי היום, עמית, עניתי ביובש.
ניסיתי להיכנס; הוא חסם אותי בלית ברירה. פתאום פרץ בכי חד מילד. דחפתי את הדלת ונכנסתי.
ריח של מרק עדשים ושל לחות. בפינה, על מזרן ישן, ילד ישן מכוסה בשמיכת צמר דקה, רועד מקור.
אבל משהו על השולחן סובב לי את הלב מה שנשבעתי שהוא כולו מספרים. תמונה במסגרת דמות שאי אפשר לטעות בה: אחי, גדי, שנהרג בתאונה לפני חמש עשרה שנה. ועל ידה, תליון זהב שחשבתי שנעלם מהבית ביום ההלוויה.
מאיפה זה? תפסתי את התליון בידיים רועדות.
עמית כרע פתאום, בוכה מרה.
לא גנבתי, גברת. גדי נתן לי. היינו חברי נפש, והוא ביקש שאשמור על בנו אם משהו יקרה. עבדתי כאן, בחשאי, רק כדי להיות קרוב אלייך, תמיד פחדתי שתיקחי אותו ממני. המשברים זה בגלל שהילד חולה במחלה של גדי. אין לי שקל לתרופות.
העולם הסתובב.
הבטתי בילד. היו לו את העיניים של גדי, את הישימון שבמנוחה.
הוא בנו של אחי? לחשתי, מתיישבת לידו.
כן, מהמשפחה שזרקה מבושה. התחננתי לעבוד כדי שתדעי יום אחד
בפעם הראשונה מזה שנים עזבתי את עצמי לבכות. אחזתי ביד הקטנה, הרגשתי קשר עמוק מכל קומה גבוהה או אפס בחשבון הבנק.
האודי לא חזרה לבדה לשכונה היוקרתית. מאחורה, ישבו עמית והילד והפעם לא לקחתי אותם לעבוד, אלא ישר לבית החולים הטוב בעיר.
חודש אחרי המשרד שלי ספג חום חדש. עמית כבר לא שוטף רצפות, אלא מנהל את קרן גדי לוין, לילדים עם מחלות כרוניות. גיליתי שהעושר האמיתי לא בגובה של מגדלים או במספרים, אלא ברגעים שאנחנו אוזרים כוחות להציל אהבה ומשפחה.
באתי לפטר עובד ומצאתי את המשפחה שממנה ברחתי שנים. לפעמים, רק כשמלכלכים את הידיים בבוץ שלנו, מוצאים את הזהב הכי טהור של החיים.
