28 בינואר
נכנסתי הביתה בשקט, מקווה לא להעיר את אמא. גרבתי את נעלי הערב החדשות, מנסה לא לזעוק מכאב הן שפשפו לי שלפוחיות.
למה חזרת כל כך מוקדם? מה, ברחת? לא נהנית מהחתונה? אמא הציצה מהמסדרון, עדיין ערה.
ואת למה עדיין ערה? אורבת לי? עניתי בקוצר רוח, וראיתי את אמא מקמטת את מצחה ועוזבת. מיד הציפה אותי אשמה. אמא לא נרדמה כי חיכתה לי, רצתה לשמוע איך היה, ואני עניתי בגסות.
נכנסתי לסלון, התיישבתי לידה וחיבקתי אותה.
אל תחנפני. את לא חייבת לספר לי. אני בסוף אגלה מהאמא של הדס, סיננה אמא.
סלחי לי, אמא. פשוט כל כך התעייפתי, הרגליים שלי שרוטות מהנעליים. היה ממש מהמם מסעדה יוקרתית, אולי חמישים מוזמנים, מלא רעש ושמחה.
והדס בשמלה הלבנה ממש מהממת. וגם החתן חתיך התחלתי לספר.
אז למה לברוח מוקדם? קטעה אמא.
אמא, כולם שם כל כך מתיימרים מרגישים כמו תרנגולי חג. ולהגיד את האמת, יותר מדי זיוף. ומחר על הבוקר אני צריכה לקום.
מה מחר? מחר שבת, התפלאה, מביטה בי בתמיהה.
אספר לך בבוקר. עכשיו אני חייבת להתקלח. נשקתי לה בלחי, וברחתי לחדרי להתחלף.
בזעף הפשטתי את שמלת הערב בהשוואה לשאר הנוכחות היא נראתה פשוטה ועלובה.
כל הדרך במקלחת קרצפתי את גבי בקפידה, מנסה להסיר את זכרו של אותו גבר שנגע בי.
הוא גרר אותי לריקוד, התעלם מסרובי, והצמיד אותי בכוח לבטנו הגדולה. הזעתי כולי, מעניק לי תחושת דחייה. נעלי הערב חתכו בי; בקושי סיימתי את הריקוד.
אחר כך התיישב לידי והתחיל למזוג לי עוד ועוד משקה. אף אחד לא התעניין בי. הדס היחידה שהכרתי באמת הייתה טרודה באורחים ובבעלה החדש.
פה ושם תפסתי מבט בוחן מאחד האורחים, אבל אף אחד לא הזיז אצבע לחלץ אותי מהמעריץ הנודניק ההוא.
בסוף ברחתי לצדקה, תירוץ של שירותים, לקחתי מונית ונסעתי ישר הביתה.
לא, אני לא רוצה כזו חתונה. הכל הצגה, תפקיד קבוע לכל אחד. הייתי עוד ניצבת בין הרבים.
המוזיקה המשיכה להדהד בראשי קולם של הכוסות והצחוק נזכרתי באותו מבט מהפנט.
“תעצרי. חבל שהוא לא היה זה שהזמין אותי לרקוד לא מגיע לו שארגיש כלפיו משהו”, ניסיתי לשכנע את עצמי, התכרבלתי ונרדמתי סוף סוף.
את הבקרים הסתיויים הנעימים כבר החליף אוקטובר גשום ובוצי. הדס חזרה מהירח דבש והזמינה אותי אליה לאספר חוויות.
גם לי היה מסקרן לבקר אצל “אנשי האצולה”. לא הלכתי בידיים ריקות בדרך עברתי בקונדיטוריה וקניתי לה את עוגת הקרם שהיא הכי אוהבת.
בעודי יוצאת מהמאפייה, נתקלתי בכניסה בגבר הוא פינה לי דרך.
זו את? שאל בפליאה. נשארתי נטועה במקום.
תכנסי כבר, אנחנו חוסמים כאן לכולם, התבדח, ומשך בעדינות את ידי לצד.
נעלמת מהחתונה כמו סינדרלה. אפילו לא הספקתי להכיר אותך, חייך, מציג חיוך מושלם.
לפחות לא השארתי נעל מאחור, עניתי מחייכת.
הולכת הביתה? אקפיץ אותך, הציע.
לא, אני בדרך להדס הכלה. אתה ויתרת על הקניות? הרמתי גבה.
כל כך שמחתי לראות אותך, שמוותר על כל העוגות שבעולם, צחק, בוהה בקופסה שבידי. הוא לקח אותי ברכב שלו ג’יפ יוקרתי, כזה שלא חוויתי אף פעם.
לא שאל אותי כתובת זה הטריד אותי.
אני יודע איפה הדס גרה; אני חבר של בעלה, אנחנו שותפים, אם תהית למה אני יודע, הרגיע כשראה את מבטי הלחוץ.
בדרך סיפר ששמו רוני, גרוש, בעל לברדור
“עשיר. נאה. מצליח. גם נחמד. בדיוק מה שאמא הייתה רוצה בשבילי”, חלפה בי המחשבה.
כשחזרתי לפנות ערב, אמא חיכתה דרוכה.
למה התעכבת? כבר דאגתי, אמרה.
קפצתי להדס את צריכה לראות איפה היא גרה! תיארתי בהתלהבות את הווילה, את חבריה הברונזים של הדס.
ואיך הגעת לשם? היא גרה עכשיו בכפר הסביונים, נכון?
מישהו שחזר איתי, מלמלתי. התבאסתי שפתחתי פתח לחקירות.
בחור מהחתונה? הוא לפחות משלנו, אני מקווה? השארת לו טלפון?
כן, אמא. ממש דחפתי בכח, עניתי בציניות.
תשמעי לי, אל תקשיי עורף. הוא רציני ויכול לדאוג לך וחוץ מזה, אני מזהה בך מרירות
לא השארתי אותו בצל, וגם נתתי טלפון. מספיקה לך החקירה?
למה את מתעצבנת?
כי את לוחצת עליי! את כל כך שמחה להזיז אותי מהבית?
שטויות. אני דואגת שתתחתני עם אדם הגון כמו הדס, לא עם עני אילם. רוצה לראות אותך מתפרנסת מלחם ומים?
מתי בדיוק אכלתי לחם ומים? צמצמתי עיניים.
זו רק מטאפורה. את לא מתחברת אליו בכלל?
אמא, תרדי ממני. אני כרגע לא רוצה לחשוב על חתונה.
פתאום הטלפון צלצל התרתי את עצמי. רוני על הקו.
לא התאפקתי, הייתי חייב להתקשר. מה התכניות לשבת?
כלום. אתכונן ליום ראשון.
כל היום? בואי נצא לרכיבה על סוסים. את יודעת לרכוב? לא? אז אקפוץ לאסוף אותך ב-11.
הסכמתי, בכלל לא שמתי לב שבינתיים דיברנו כבר בלשון “אתה”.
אצלי ראיתי רק סוסים מזדקנים במושב אצל סבתא תמיד פחדתי להתקרב אליהם. הרכיבה, לעומת זאת, הייתה מלאת חוויות.
רוני השקיע בי, הכניס אותי לעולמו, לעושר, לעוצמה.
הוא ידע לדבר, שכנע, גרם לי להרגיש מיוחדת.
בשבת הבאה הפתיע אותנו עם זר פרחים ועוגה.
התביישתי בדירה הישנה שלנו, בשטיח המוכתם, בקירות שהצהיבו. אבל רוני לא נתן לכך משקל. הוא רק חייך, צחק, והקשיב.
סיפר שגם הוא גדל כמוני, בדירת שיכון דחוסה.
אמא פשוט נמסה מהחנופה שלו.
זה חתן מהאגדות, לחשה לי, אם הוא יציע, נכון שלא תגידי לו לא?
אמא, בקושי הכרנו! איזו הצעה? מחיתי.
אבל ממש לפני חנוכה, רוני באמת כרע ברך, שלף טבעת זהב עם יהלום.
סוף סוף הלב שלי רגוע, חיבקה אותי אמא. רק גלגלתי עיניים.
החתונה הייתה באולם בשרון, בתחילת מרץ. השמש שפע עונג, הגגות טפטפו טיפות, והריח היה של התחדשות ואמונה.
התעקשתי על חתונה צנועה רק עם הקרובים. רוני הסכים בהבנה.
עברתי לגור אצלו.
סוף סוף יש לי חברה לנהל איתה שיחה אצל נשות החברים של גדי, לבן הזוג שלך, יש רק בגדים בראש. SPA, שופינג, טיפולים. נראה לי שלא קראו ספר מימיהם, אמרה הדס, שהתברר שגרה ממש קרוב.
הדס כבר בהיריון.
רוני לא נתן לי לצאת לבד. בכל בוקר נהג או נהג של רוני הסיע אותי לאוניברסיטה. למחרת כל שיעור חיכה בחוץ.
פעם אחת ביטלו הרצאה. החלטתי ללכת ברגל. הפריחה הייתה בעיצומה הכלניות פרחו באדום, והעץ טפטף ניצניו.
פגשתי במקרה את עומר, חבר מהקורס. נכנסנו לבית הקפה הקטן ברחוב, שתינו קפה יחד. נזכרתי כמה התגעגעתי לשיחה פשוטה, מלב אל לב.
על מה את חושבת? שאל עומר.
אני צריכה לזוז, קמתי בפתאומיות.
הוא שולט בך? הוא לחש בספק.
לא, באמת מאוחר.
חזרתי הביתה, רוני כבר ישב שם, במבט קפוא.
איפה היית?
באוניברסיטה.
אל תשקרי. ביטלו לך שיעור ולא טרחת להודיע. מה, מישהו חיכה לך?
זה רק עומר, לומד איתי, גמגמתי.
רוני מעולם לא דיבר אליי ככה. עיניו היו קפואות.
אני אישתך עכשיו. יש לי הרבה מתחרים, הרבה אויבים את לא יכולה להרוס לי, סינן.
על מה אתה מדבר? ישבתי עם חבר לקפה.
את לא קולטת? רוני נעמד, ניגש אליי.
תפסיק לדבר אליי ככה, אמרתי, עושה צעד אחורה.
את לא תלכי לשום מקום, לחש בזעם, ותפס את ידי בחוזקה. אם לא תשמעי
אז מה? תנעל אותי? כשאהיה רופאה, תראה בכולם אויבים? ניסיתי לשחרר את ידי.
הייתה רק דממה. צלצול חד בתוך הראש.
רוני דיבר מילים שלא הבנתי. טעם של דם מהשפה, תחושת ניכור בגוף.
את הבנת? פתאום שוב שמעתי אותו.
…הבנתי, גייסתי כוח.
רק נשמעה סטירה אדירה. נזרקתי למיטה. הצלצול בראש התגבר, איבדתי הכרה.
כשהתעוררתי, הייתי לבד. רעדתי כולי מבכי חנוק, גררתי את עצמי לעליית הגג. נפלתי על המיטה ומיררתי בבכי.
כשהתעשתתי, ניסיתי להגיע לקרח שבמטבח אבל הדלת הייתה נעולה. מתי הספיק לנעול?
בבוקר הכול התנפח, השפה המשיכה לדמם. רוני לא נכנס, גם את הטלפון לקח.
הסתובבתי בחדר, מבקשת מוצא. הייתי ציפור בכלוב.
ברגע שצלצל המנעול זו הייתה המנקה.
תוכלי לפתוח לי? ביקשתי.
אם אדון רוני יידע… רעדה המנקה, אבל התפתתה למבטים שלי. פתחה את הדלת.
תגידי שביקשתי מים וברחתי, לחשתי, ומיהרתי לצאת.
תלכי עם קפוצ’ון, שלא יראו את הפנים, לחשה, דאגנית.
הודיתי לה, מיהרתי הביתה, מכסה את פניי. אנשים נרתעו.
אמא נבהלה.
איך זה קרה? חשבנו שהוא בסדר. סלחי לי, בת שלי. רציתי עבורך רק טוב. ואם חלילה יבוא הנה? כל הדלתות כאן קל לשבור
מספיק, אמא.
לא היה לי אכפת. רק סמסתי לעומר שיבוא.
עומר, שכבר עבד בהדסה, טיפל בי, קרא לרופא לתעד את הכל, צילם את פצעי ושלח לרוני איום אם תתקרב, זה עולה מיד לרשת.
רוני לא העז לחזור. רק אחרי שבועיים חזרתי לאוניברסיטה, סימני המכות דעכו.
הגירושים התנהלו בזריזות.
בסוף אותו קיץ, אחרי המבחנים, עומר ואני שתינו קפה כשעבר רוני עם מישהי.
הם לא שמו לב אליי.
כשהלך לשירותים, ניגשתי אליה.
תשמרי על עצמך. עדיף שתברחי ממנו.
מי את?
גרושתו. בבקשה, אל תגלי לו שראית אותי. תברחי!
עזבתי לפני שרוני חזר.
למה הזהרת אותה? עומר גער בי.
אני רוצה שמישהי תדע, לא כמוני לי שיקרו, גם הדס לא סיפרה, השבתי.
עומר ואני עברנו לירושלים. עומר התקבל לרפואה ואני סיימתי התמחות בקרדיולוגיה.
נולד לנו בן.
מאז אמא לא התערבה אף פעם בחיי.
פעם אחת, במספרה, קראתי בכתבה על “החשוד ברצח אשתו רוני דיין”.
בחוץ עומר התהלך עם הילד בעגלה.
חשבתי לעצמי:
“ברוך השם, הוא איתי. יש לי את תומר. אמא בריאה. כסף? כסף זה שטויות. צריך רק מספיק כדי להישאר בן אדם”.
הספרית סימנה לי להתיישב. קמתי, אספתי את עצמי, והמשכתי קדימה.
