הלילה התחיל בתחושת הזרות, כאילו ערפל דק חלף מעל גן הילדים ברחוב המלכים בתל אביב. נכנסה קשת חדשה אל חבורתנו, ילדה בשם שירה. היא הייתה בת גילנו, אך נראתה אחרתשמלתה לא התאימה, עליה טלאים צבעוניים שהזכירו ציורי ילדים, שערה החום-כתמתם אסוף בגומייה דהויה שאיבדה מזמן את גמישותה. עיניה הגדולות והירוקות הסתתרו מאחורי מטען בלתי מוסבר של עצב, כאילו יודעת דבר שאין הוא נגלה.
בלילה הסתבר ששירה גדלה רק עם אביה; אמא שלה נעדרה, ונדמה שמעמדם הצנוע השליך עליה קדרות של עוני. בין הילדים היו התאומות נגה ומור, שהן כמו שני ירחים ברקיע חלומות. נגה שמרה על אווירת שגרה, ומור הייתה מטרד מתמידשוברת צעצועים של אחרים בחוצפה בלא שום עוררין. מור הייתה בתה של מנהלת הגן, דבר שנתן לה תחושת עליונות נשגבה, כמו מלכה שאינה נוגעת בקרקע.
מור כיוונה את גחמותיה בעיקר לשירה: בעיטת רגל, קלקול האוכל בצהרון, ומשיכה בזנב הקוקו. שירה ספגה הכל בשתיקה, מיררה בדמעות זעירות, ונבלעה בפינה חשוכה שלא נראתה לעין. ניסינו להגן עליהאך כל ניסיון נגמר בעונש מצד הגננת; מור נותרה בלתי פגיעה, כמו חלום שלא ניתן להעיר ממנו.
אבל ביום הולדתה של שירה, הופיעה בגנון עטויה שמלה חדשה-חדשה. ורוד עדין עטף את גופה, והגוון שינוי באור הצללים, שובר קרני שמש כיהלום. שולי השמלה קישטו אבנים קטנות, נוצצות, שזזות יחד בכל תנועההילדים התפעלו ופרגנו, מביטים בה כאל תמונה החולמת.
נגה ומור עמדו בפינה, עיניהן חורצות שתיקה צורבת. שירה קרנה, עיניה הירוקות התלקחו בשמחה. כששיחקה בחצר, ניסתה להתרחק מארגז החולחששה שמא תכתים השמלה. אך הגן הלילה באורו ותעתועיו; לרגע לא שמנו לב, ואז נשמעה צרחה חדה, כמו קריאה מתוך חלום.
שירה הייתה בשלולית, שמלתה קרועה, ומור ריחפה מעליה וצחקה בגסות. שירה בכתה ללא נחמה, יודעת שאביה יכאיב כשהשמלות ההרוסות תגלות לו. “את לא נסיכה, את רק קבצנית!”, לגלגה מור, קולה התערבל ברוח הדממה.
אותה תמונה הותירה בי סימן שמעולם לא נמחקכמו חלום שלא ניתן להסירו. מאז, נשבעתי בליבי תמיד להימנע מלפגוע באחר, כי יש רגעים בלילה שאסור לשוב אליהם.
