רות כבר בת שישים. זה הזמן לצאת לפנסיה, אבל היא לא ממהרת. היום היא מסיימת את המשמרת, מחליפה בגדים ופוסעת הביתה. בחוץ גשם זלעפות, ואין לה מטריה. היא מושכת את הכובע על ראשה ומתקדמת לעבר תחנת האוטובוס. פתאום קול בכי תינוק תינוק בן כמה ימים מונח על הספסל.
היא אוספת אותו בזרועותיה ומנסה להרגיע אותו. מיד היא רצה חזרה למרפאה בה עבדה, כי התינוק רטוב כולו. היא מזעיקה את רופא הילדים לבדוק אותו. זה בן, בן בערך שבועיים. בריא לגמרי. לא ברור לי למה מישהו השאיר אותו כאן. תינוק כזה צריך חיבוק ואהבה, אומר הרופא.
רות מחליטה להישאר לעוד משמרת לילה; בכל מקרה, לא הייתה נרדמת מדאגה. בדיוק אז המשטרה מגיעה והיא מתבקשת לתת עדות. כל הזמן הזה, רות מטפלת בתינוק לא נותנת לו לרגע לרדת מידיה.
כעבור שעתיים חוזרת המשטרה עם זוג צעיר. הבחורה דומעת, והבחור חיוור לגמרי.
תנו לנו לראות אותו. אולי זה הבן שלנו, מבקשת הצעירה בקול רועד.
הם לובשים חלוקים ונכנסים למחלקת הילדים. הצעירה מזהה את בנה ופורצת בבכי. היא חובקת אותו אליו ולא משחררת לשנייה. רות מבולבלת. אז השוטר מסביר לה הכול:
תמר ויהונתן נפגשו בסתר מההורים, שהיו נגד הקשר שלהם. הוריה של תמר איכשהו עוד סבלו זאת, אבל אמו של יהונתן עשתה הכל להרתיע ולפגוע בה. כשהתינוק נולד, חשבו אולי הלב של אמא של יהונתן יתרכך ותשמח בילד. לצערי, ההפך קרה. היא הייתה בטוחה שתמר ילדה לילד אחר, למרות שזה לא נכון. ביום אחד, כשהשניים יצאו לסרט, ניצלה האם את ההזדמנות והשאירה את התינוק ליד בית החולים.
כך ממשיכה הסאגה. כנראה שהתינוק הזה לעולם לא יכיר את סבתו.
