1975 הייתה שנה של שינויים גדולים בחיי. בדיוק עברנו מהקיבוץ לתל אביב, וקנינו בית קטן בפרברי נווה שאנן. באותם ימים, היה נהוג לעזור לזולת, וגם ההורים שלי היו כאלה אנשים טובים עם לב רחב. כשהבעלים הקודמים של הבית ביקשו להישאר עוד כמה שבועות אצלנו עד שיסיימו כל מיני עניינים בירוקרטיים, ההורים הסכימו בלי לחשוב פעמיים.
המשפחה הזו החזיקה כלב ענק, זאב בלונדיני ועצבני בשם רימון. הוא לא זיהה אותנו, התייחס לכולנו בעוינות, והזהרנו את הילדים לא להתקרב אליו. עד היום אני זוכר את המבט הפרוע שלו.
שבוע עבר, עוד שבוע, ואז כבר שלושה. הבעלים הקודמים של הבית היו מתעוררים בצהריים, כמעט לא יוצאים, ובכלל לא נראו טרודים לעזוב. ובעיקר הם עוד הרגישו כאילו הבית שייך להם. במיוחד האמא של בעל הבית הקודם, דבורה, הייתה כמו מלכת הבית.
ההורים שלי ניסו להזכיר להם בעדינות שוב ושוב על הסיכום בינינו, אבל הם כל הזמן דחו את העזיבה.
רק הכלב רימון מידי יום היה יוצא לחצר להשתולל. לא רק שהוא לכלך את כל הגינה, הילדים שלי פחדו לצאת אפילו להשקות את העציצים. כל פעם שרימון היה בחוץ, הוא קפץ בלי לחשוב. אמא שלי ניסתה שוב ושוב לבקש שיחזיקו אותו, אבל תמיד אחרי שאבא יצא לעבודה, ואחותי ואחי הלכו לבית הספר, הכלב היה בחוץ.
דווקא רימון היה זה שעזר לאבא שלי להחזיר לנו את הבית.
יום אחד, אחותי רוני חזרה מבית הספר, שכחה מהכלב, ופתחה את שער החצר. רימון התנפל עליה, והיה מזל גדול שלבשה מעיל גשם עבה שהציל אותה מפגיעות. רק המעיל נקרע. תפסו את הכלב וקשרו אותו חזק, אבל הבעלים האשימו את אחותי שחזרה מוקדם הביתה.
בערב הכול התפוצץ. אבא חזר מוקדם במיוחד. עוד לפני שהספיק להוריד את המעיל, הוציא את דבורה מהבית, ישירות לרחוב עם כל החפצים. גם בתה ובעלה ברחו החוצה כשהבינו שאבא כבר לא מתכוון “להיות נחמד”. כל הציוד נזרק מעבר לשער לתוך שלולית. ניסו לשסות את רימון באבא שלי, אבל הכלב, כשראה את המהומה, רק נצמד לפינה בזנב שמוט ובלי לחשוב אפילו להגן עליהם.
תוך פחות משעה, כל הציוד שלהם היה מוצא מחוץ לבית, הדלת הייתה נעולה, ורימון ישב מעבר לשער ביחד עם המשפחה שלו וארגז של כיבוד שהם הביאו.
למדתי מאז שלפעמים מידה של סבלנות מנומסת לא מספיקה. היה כאן רגע שבשביל הבית והמשפחה, צריך לעמוד על שלך במיוחד מול אנשים שמנצלים טוב לב. ובסוף, אפילו רימון, הכלב המסוכן, הבין למי הבית באמת שייך.
