תחשבו על זה: יום אחד, כמו נס ממש, קניתם דירת שני חדרים באשדוד, ממש ליד החוף. דירה קטנה, כן? ומאז עברתם לגור שם, והים בחוץ קורץ לכם. ומה היה קודם? אף אחד מהמשפחה לא גילה עניין אמיתי בחיים שלכם לא התקשרו לשאול מה שלום, אם אתם חיים או רק מתפקדים, לא התעניינו למה אתם טוחנים עבודה חמש שנים ולא יוצאים בכלל לחופשה.
הישראלים, אגב, אוהבים לעשות חשבון נפש ולפעמים מארחים אפילו אנשים מהרחוב, כזו נדיבות שאין בשום מקום בעולם (לפחות, ככה הם מאמינים). אבל כאן מתחילה הבעיה: ברגע שמישהו מנצל את ההכנסת אורחים הזו ומתחיל לחיות על חשבון אחרים, הכל הופך לסיוט. והשאלה היא, איפה עובר הקו הדק בין hospitality לבין רגע שבו אתה רוצה להתעלם מהקשת בענן ולשבת לבד בדירה שלך?
לא תמיד המשפחה והחברים נדחפים לדלת שלך, רק כי קנית סוף סוף דירה ליד הים. אבל… ברגע שיש דירה ליד החוף, הופך הבית שלך למוקד עלייה לרגל.
אז יום אחד יעל כן, השם הכי ישראלי שיש הגיעה אלי כשהיא כמעט לא נושמת. הריאות דפקו לה, והיא הרגישה כאילו משהו בוער לה בפנים. עברה כל הבדיקות, הרופאים לא מצאו כלום, כמובן. התברר שהיא חיה במתח תמידי אבל היא כבר לא שמה לב לזה. השורש של הבעיה היה ממש מתחת לאף…
הכל התחיל כשהיא קנתה את הדירה. יעל, בת לערכים, נתנה לאמא שלה את המפתח הרזרבי. מה רע בזה? אמא שלה גרה בבאר שבע, ארבע שעות נסיעה ברכבת, אבל תמיד באה לבקר. יעל הייתה צריכה לברוח מהעבודה כל פעם שהאמא עושה גיחה לאשדוד.
כדי לחסוך בזה, נתנה יעל לאמא שלה את המפתחות, והיה נראה שהבעיה נפתרה. לפחות בהתחלה. ואז האמא התחילה להגיע לא לבד, אלא עם דודות, חברות, ואפילו השכנה מלמעלה.
“יעל, איזה חיים יש לך! תני לנו להתארח, חסד צריך להחזיר בחסד.”
הבעל של יעל, בדרך כלל לא נמצא עבודה, נסיעות לחו”ל (מזל שיש לו כזה פרופיל), אז הוא בכלל לא רואה את האורחים שנכנסים ויוצאים. יעל באמת חשבה שהיא עושה חסד גדול. הדירה שלה כבר קטנה, אבל חלק ממנה הפכה לאכסניה גדולה, ולאמא שלה היה תענוג לעזור לכולם אבל כמובן, על חשבון יעל. האמא עושה טוב לכולם, אבל מבלי להוציא שקל אחד משלה.
יעל המשיכה לספוג את הנדיבות המופרזת הזו, נדחפה עם בעלה לחדר הקטן, בעוד הדודים משתלטים על הסלון. היא טיפלה בכולם, הכינה ארוחות, דאגה לכולם אפילו לקחה עבודה שנייה, כי לחשבון הבנק נשארו רק כמה שקלים. ואז התחילה תקופת הקורונה הבעל בבית, בלי עבודה, והאורחים, כמובן, לא מפחדים מכלום. בערך פעמיים בשבוע הם מגיעים, לא שואלים אם אפשר, פשוט קובעים.
הבעל התחיל להרגיש שזה מוגזם, ואמר ליעל: “או שאת לוקחת מאמא את המפתחות ומפסיקה את האירוחים האלה, או שאני עוזב.”
יעל הייתה קורעת בין ערך הכיבוד-אם לבין הנאמנות לבעל. היא החליטה לדבר עם אמא. אמא, כה ישראלית, פתחה במשא ומתן הציגה את המקרה שהיא חולה, אפילו שיחקה אותה שקיבלה התקף לב בגללה. ניסתה כל טריק אפשרי, אבל יעל עמדה על שלה.
האמא סירבה להחזיר את המפתחות והודיעה חגיגית שבעצם אין לה יותר בת “אני כבר לא רוצה לראות אותך!” בסוף, הבעל החליף מנעולים. כי עם אורחים לא צפויים מהמשפחה, אי אפשר לדעת מה הם יעשו בבית שלך. פעם אחת שתי דודות ניסו להיכנס, אבל אף אחד לא פתח כי אירוח משפחתי אינסופי, זו עבודה בלי שכר.
יעל כן הצטערה שהיחסים עם האמא נהרסו, אבל פתאום נשארו לה הרבה שקלים ישראליים פנויים בבנק. ואפילו הכאבים בחזה נעלמו. מסתבר, שלפעמים צריך לחשוב גם על עצמך לא רק על איך לרצות את כל המשפחה.
