איבדתי את הרצון לעזור לחמותי אחרי שגיליתי מה עשתה. ובכל זאת, אינני מסוגלת פשוט לעזוב אותה.
יש לי שני ילדים. כל ילד מהם מאב אחר. הבכורה שלי בת, שמה הדס. היום הדס בת שש עשרה. אבא של הדס מעביר לה מזונות ונמצא איתה בקשר קבוע. למרות שבעלי הראשון נשוי שוב ויש לו עוד שני ילדים, הוא דואג תמיד לבתו איתי.
לעומת זאת, לבני לא שפר מזלו. לפני שנתיים, בעלי השני חלה בפתאומיות, וכעבור שלושה ימים נפטר בבית החולים. הזמן חלף, אך אני עוד לא מעכלת. לפעמים נדמה לי שהוא ייכנס בדלת, יאיר אלי חיוך ויאחל לי יום טוב. אז אני בוכה במשך כל היום.
אמו של בעלי המנוח, דליה, הייתה לי לעזר רב לאורך התקופה. היה לה קשה לא פחות, הרי בן יחידה היה לה. היינו מחובקות זו בזו, תומכות שתי נשים אבודות בתוך ים של כאב. היינו מדברות יום יום, מבקרות זו אצל זו, וחולקות זיכרונות ממנחם, בעלי.
אפילו עלה בזמנו רעיון שנעבור לגור יחד, אבל אז דליה חזרה בה. ככה התגלגלו להן שבע שנים. תמיד שררה בינינו חברות אמיתית, כמעט כמו אחיות.
אני עוד זוכרת, כשנכנסתי להריון, דליה פתאום דיברה על בדיקת אבהות. סיפרה שראתה בחדשות סיפור על גבר שגילה אחרי שנים כי הילד שגידל אינו שלו. מיד עניתי שזה שטות.
“מי שמטיל ספק בילדיו ממילא לא ייקח אחריות ויהיה רק אבא של שבת!”
דליה אמרה שהיא מאמינה שההריון שלי מבן שלה, ושתקה. הייתי בטוחה שאחרי שאקבל את הילד, דליה תדרוש בדיקת אבהות, אבל היא לא אמרה מילה.
השנה, בקיץ, דליה חלתה מאוד והמצב הידרדר. החלטנו שכדאי שתעבור לגור קרוב אליי. חיפשנו דירה חדשה יחד דרך סוכנת תיווך, ותכננו רכישה.
בדיוק אז דליה אושפזה, והיינו צריכות תעודת פטירה של בעלה בשביל הטפסים. דליה לא יכלה לקום, אז נסעתי אל דירתה לחפש בניירות. תוך שאני הופכת את התיקיה, נפל לידי מסמך משונה תוצאת בדיקת אבהות. הסתבר שדליה עשתה בדיקה כשבני היה בן חודשיים בלבד, והיא אישרה שמנחם אכן אביו.
הלב שלי בער. כל השנים האלו דליה כלל לא האמינה לי! לא שתקתי. סיפרתי לה שמצאתי את המסמך. עכשיו דליה מתנצלת בלי הרף, אכולת חרטה על החשדות ההם, אבל אני לא מוצאת שקט. כאילו נבגדתי, כי דליה שתקה על זה כל השנים.
היום, איני רוצה לעזור לה. ועדיין, יודעת שבסוף אין לה איש בעולם חוץ ממני.
לא אגרע מבני את סבתו, אמשיך לסעוד אותה אבל החמימות והאמון שהיו לנו כבר לא יחזרו, כמו חלום ישן שנעלם ולא ישוב.
