רבקה, מורה למתמטיקה, התרגשה לקראת יום הולדתה של חברתה היקרה והעמיתה שהלכה איתה בדבקות אל שער בית הספר במשך ארבעים שנה. מוקדם בבוקר, התארגנה רבקה בקפידה היא בחרה חולצה חדשה וחצאית מהודרת, מתאימה לאירוע. למרות הגשם הכבד ששטף את תל אביב בלילה, ולמרות שלוליות המים שנותרו ברחובות, יצאה רבקה למכולת השכונתית כדי לקנות עוגה וזר פרחים עבור חברתה.
בדרכה, כשהיא צועדת על המדרכה ברחוב דיזנגוף הידוע, חלפה במהירות רכב הונדה לבן שנהג בו אישה בלונדינית. הרכב פיזר בוץ ומים ישירות על רבקה והמתנות שלה. האישה זרקה לעברה הערה חצופה: סבתא, לאן את הולכת ככה? כבר מאוחר! סבתות צריכות להיות בבית בשעה הזאת.
רבקה, מזועזעת מהפגיעה והזלזול, הגיבה בכעס: יש לי דברים חשובים לעשות! תתביישי לך!. המצב התדרדר והאישה החלה להטיח ביקורת ברבקה על כך שהיא הולכת בלב שלוליות, כאילו היא אשמה בכך.
לפתע, יצא מהבניין הסמוך גבר מבוגר ומרשים אלון בר-דוד, בעל חברת השקעות מוכרת בארץ. כשהבחין במתרחש, ניגש ושאל בנחת: קרה פה משהו? האישה ניסתה להסיר אחריות וענתה: הגברת הזאת גרמה למהומה, ואני מתעכבת בגללה. אך ברגע שראה את פניה של רבקה, עיניו ברקו והוא קרא: רבקה! לא ראיתי אותך שנים! את היית המורה שהכי אהבתי! הוא חיבק אותה בחום, מתרגש מהמפגש.
כאשר הבין שהאישה, מזכירתו החדשה, פגעה בכבודה של רבקה בשוגג, התנצל מיד ונזף באישה. הוא חייב אותה להתנצל בפני רבקה, והיא מלמלה סליחה בקולה חלש ובוש. בשל התנהגותה הפוגענית, פיטר אותה באותו רגע. אלון עזר לרבקה לשוב לביתה, המתין עד שהתארגנה מחדש, ורץ בעצמו לקנות לה זר טרי ועוגת יום הולדת גדולה הכל בשאקל חדש ומואר כדי לוודא שהחגיגה לחברתה תהיה מושלמת.
