יומן אישי יום חמישי, 27 ליוני
ההפרש בין גילי לבין גיל אחי הוא שש שנים, והוא הבכור. לפני שלוש שנים הוא התחתן, ובחר לגור בדירה של אשתו במקום בבית של ההורים שלנו. בגלל מחירי השכירות הגבוהים בתל אביב, זאת הייתה האפשרות היחידה עבורם בזמנו. אני, לעומת זאת, נשוי כבר שש שנים, ויש לי ולאשתי שני ילדים בן בן שש ובת בת ארבע. אשתי, יעל, נולדה בתל אביב, ולכן עברנו אל העיר הזאת כשנפגשנו לראשונה. עבודתי גם היא בתל אביב, אז הצלחנו לרכוש דירה קטנה במשכנתא, בשכונה שקטה.
לאחרונה קיבלתי הודעה מהורי שאחי ומשפחתו עומדים לבקר אותנו שבוע, והם מצפים שאארח אותם בדירה שלי. שמחתי מאוד לראות את אחי אחרי כל כך הרבה זמן, אבל פשוט אין לי איך לארח אותם. אנחנו ארבעה אנשים בדירה קטנה עם חדר אחד בלבד.
נפגשנו בתחנת רכבת, והעברנו את היום בסיבוב בעיר. ההורים שלי העלו שוב את הרעיון שאארח את אחי, את אשתו נעה ואת בנם, כי לשכור דירה או חדר בתל אביב זה יקר מאוד, וזה מעמסה גדולה עליהם. למרות זאת, לא יכולתי להסכים לכך. בארוחת הערב הצעתי ללוות אותם לבית מלון, אך אחי הגיב בכעס, והתעקש שהם יישארו אצלנו בבית.
ניסיתי להציע פתרונות אחרים, למצוא להם מלון טוב, אכסניה או דירה זמנית דרך חברים, אבל הם דחו את כל ההצעות שלי. היה ברור שהם רוצים להישאר בתל אביב על חשבוני. עם כל ההבנה, אני מאמין שיש לי את הזכות לנהל בעצמי את הדירה שלי, אותה קנינו בעבודה קשה ובמשכנתא, ואני לא חייב לאף אחד אירוח כזה גם אם מדובר במשפחה הקרובה ביותר.
המחשבה על כך גרמה לי לתהות על גבולות נתינה והיכולת שלי לשמור על פרטיותי בבית שבניתי לעצמי ולמשפחתי. החיים בתל אביב יקרים, וכל החלטה משפיעה ישירות על איך אנו חיים. אני אוהב את אחי, אבל אני מוכרח לשמור על האיזון והמרחב שלנו, גם אם זה אומר לעמוד מול דרישות משפחתיות לא פשוטות.
