ענבר בת שישים. יש לה שני ילדים, והיא גרה עם בעלה בדירת שני חדרים בלב תל אביב. אבל יש פה דיוק: היא לא חיה עם בעלה כבר שנים היא סובלת אותו. האיש הזה, עוז, אדם נרקיסיסט ויהיר, בעל מזג קשה וחסר רגישות. כל דבר בבית חייב להיות בדיוק לפי הרצון שלו, כאילו רק דעתו חשובה. בגלל זה ענבר שותקת, סופגת וממשיכה הלאה, רק בשביל הילדים.
יש להם שתי בנות. הבכורה, יערה, נשואה כבר שתים-עשרה שנה, עם שני ילדים קטנים. יערה ובעלה תומר קנו דירה במשכנתא, וכל בונוס מהמשרד וכל מענק נכנס ישירות לבנק סכום לסכום, שנה אחרי שנה. הם עובדים קשה, וככה מצליחים להחזיק גם את התשלומים, גם לדאוג לילדים לבגדים חדשים, וגם לגדל אותם בכבוד.
אחותה, אלה, חיה קצת יותר טוב. יש לה כמה דירות ברחובות, ואפילו בית פרטי קטן ביישוב בשרון. יום אחד היא מתקשרת ליערה עם החדשות: אמא ואבא מחליטים להתגרש, על דעת אמא. כבר מכרו את הדירה וחילקו את הכסף. אני הבטחתי לאבא שאדאג לו, ואת אחראית על אמא שלך, אלה אמרה בנימה עניינית.
“מה זאת אומרת?” יערה קפאה. “איפה היא תגור? הרי אנחנו גם ככה בדירת שני חדרים, ויש לנו שני ילדים. מה בדיוק עושים?”
“מה, אני אמורה לפתור את זה?” אלה עונה בקור רוח, “את רוצה להשאיר את אמא שלך ברחוב?”
“תומר גם לא ממש יתלהב מהרעיון…” יערה מלמלה לעצמה.
“זו כבר בעיה שלך,” אלה קוטעת וסוגרת את השיחה.
אלה כבר פינתה לאבא דירת חדר מרוהטת זה בכלל לא הייתה התלבטות בשבילה. יערה, מבולבלת ולחוצה, הבינה שאין ברירה: היא תיקח משכנתא בשביל אמא שלה. להפתעתה, הבקשה עברה הדירה נרשמה על שמה, ואת ההון הראשוני הניחו מכספי החיסכון של ענבר מהמכירה. עכשיו יערה צריכה להמשיך לעבוד קשה כדי לעמוד בתשלומים החדשים, בזמן שתומר מסתובב בבית במצברוח עגום.
הוא ממלמל, בגיל כזה, למה להתגרש? הכול בסוף נופל על הילדים. זה לא הגון. האם יש צדק בדבריו?
