אמי המנוחה העניקה לי פעם טבעת שעברה מדור לדור במשפחתנו. היא הורישה לי אותה כבן הבכור. אחיי הצעירים מעולם לא האמינו ממש במסורת הזו, אבל בשבילי זה היה סמל חשוב, ולכן הצעתי נישואין לחברתי עם אותה טבעת. חברתי, ליאת, הייתה נרגשת עד דמעות ורצה להראות בגאווה את הטבעת המיוחדת הזו לכולם.
אך כעבור כמה שבועות, אחי, דניאל, ניגש אליי בעיניים בוערות מכעס:
“סליחה, אחי, אבל רציתי גם אני להציע נישואין לחברתי, תמר, ודווקא עם הטבעת הזאת,” אמר בתקיפות.
“אני מצטער, דניאל, אבל כבר הצעתי נישואין לליאת עם הטבעת. זו המסורת, אני הבכור,” השבתי לו בעצב אך בתקיפות.
“איך אפשר לתת כזה נכס חשוב לבחורה שאתה מכיר רק חודשים ספורים?” הוא התפרץ, והוסיף, “ואם תיפרדו? מה יהיה אז עם הטבעת של אמא?”
דניאל גר עם תמר כבר חמש שנים. אמנו המנוחה מאוד אהבה את תמר, אבל לא הבטיחה לו את הטבעת.
“חשבתי בכלל שאתה לא תתחתן עם תמר,” אמרתי לו, “ואמא נתנה לי את הטבעת כבן הבכור.”
הוויכוח בינינו התלהט. צעקות הפכו לשתיקות כואבות. בסוף החלטתי לא להזמין את דניאל לחתונה שלי. בלב ידעתי שהוא יעשה הכל כדי להרוס לנו את היום.
והנה, ביום החתונה, כשהאולם בתל אביב היה מלא באורחים, נכנס דניאל ודממה השתררה:
“חברים יקרים,” קרא קולו ברחבי האולם, “כולכם כאן כדי לשמוח עם ליאת ועם אחי. אבל אף אחד לא יודע שהאח שלי הוא נוכל.
הוא והכלה שלו גנבו את הטבעת של אמא שלנו…”
נהיה בלבול. אנשים לחשו בלחש. הרגשתי את ליאת רועדת לידי, דמעות בעיניה.
המשכנו בחתונה, אבל לשמחה לא היה טעם. ליאת שבורה, ואני מלא אשמה.
מאז אותו יום, לא דיברתי עם דניאל. רק עם אחי הקטן, איתי, עדיין שמרתי על קשר. לא מזמן בא לבשר לי שהוא מתחתן, אבל אני, כאב לי מדי, וסירבתי להגיע.
עכשיו כולם חושבים שאני אכזר. בעבר אני ודניאל היינו הכי קרובים שאפשר. היום אין לי שום חשק לשוחח איתו. לעולם לא אשכח איך הוא הרס לי את היום החשוב ביותר בחיי.
