זוכרת אני, כמו מתוך ערפל הימים ההם, את היום בו נתנה לי אמי המנוחה טבעת מיוחדת במינה. טבעת זו עברה מדור לדור במשפחתנו, והוענקה לי, כבכורה, כירושה שמורה ויקרה. אחיי הצעירים מעולם לא נתנו משקל למסורת, אך בשבילי היה לזה ערך שאין לו תחליף. כשבגרתי, ביקשתי את ידה של נעמה, בחירת לבי, עם הטבעת הזו. נעמה שמחה כל כך לקבל אותה, עיניה נצצו מהתרגשות.
לא חלפו שבועות רבים מאז האירוסין שלנו, ואחי, אלעד, פנה אליי וטען שגם הוא רוצה להציע נישואין לחברתו, ולרשותו, כך דרש, עומדת הטבעת הזו.
“מצטער, אחי,” עניתי, “הצעתי כבר לנעמה עם הטבעת של אמא.”
כעס אחי: “איך אתה נותן טבעת משפחתית למישהי שאתה מכיר חודשים בודדים? ומה יקרה אם תיפרדו? מה יהיה על הטבעת אז?”
אלעד גר עם זוגתו קרן כבר חמש שנים. אמא שלנו חיבבה מאוד את קרן, אך מעולם לא הבטיחה לו את הטבעת.
“חשבתי שלא תישא את קרן,” הצטדקתי, “ואמא הפקידה בידי את הטבעת כי אני הבכור.”
המריבה בינינו נמשכה ימים ארוכים. לבסוף החלטתי פשוט לא להזמין אותו לחתונה שלי. ידעתי כי יחפש כל הזדמנות לקלקל את שמחתי.
כמובן, אלעד הגיע לאולם ביום החתונה בכל זאת, וכשעמדתי מתחת לחופה, פרץ בסערה:
“ידידיי,” קרא אל מול הקהל, “אני יודע שבאתם לשמוח עם החתן והכלה. אך איש מכם אינו יודע שהאח שלי פשע!”
כל הנוכחים הביטו בהלם זה על זה ולחשו ביניהם.
“הכלה שלו גנבת,” האשים בקול רם. “שניהם נטלו לעצמם את טבעת אמא שלנו”
החתונה אמנם נמשכה, אך אווירת החג נהרסה כליל. נעמה הייתה נסערת מאוד. מאז, במשך חצי שנה, לא החלפתי מילה עם אלעד. היחיד שמר על קשר היה אחינו הצעיר, דור. לאחרונה בא דור לבקר ובישר כי הוא עומד להתחתן, ושמח להזמין אותנו לחתונה שלו. ברגע שהזכיר זאת, כל שקרה צף בי מחדש, וסירבתי לבוא. כעת חושבים כולם שאין בי רגש או חמלה. פעם הייתי ואלעד חברי נפש, אבל אינני יכול עוד לדבר עמו. ספק אם פעם אשכח כיצד קלקל את היום הכי חשוב בחיי.
