אחותי עזבה לנסיעת עסקים, ואני נותרתי להיות האחראית על האחיינית שלי, נעה בת החמש, לכמה ימים. הכל נראה רגיל עד ארוחת הערב. הכנתי קדירת בקר עסיסית, שמתי עליה קערה עם המרק, והיא פשוט התבוננה בה כמו שאין שם דבר. שאלתי אותה בעדינות, “למה את לא אוכלת?” והיא השפילה את מבטה ולחשה, “מותר לי לאכול היום?” חייכתי אליה, קצת מבולבלת, אך ניסיתי להרגיע, ואמרתי, “ברור שמותר.” מיד כששמעה זאת, הפנים שלה התכווצו והיא התפרצה בבכי.
אחותי, נועה, יצאה לנסיעה ביום ראשון בבוקר, סוחבת תיק מחשב וחיוך עייף כזה שהורים לובשים כמעט כמו פנים שנייה. היא לא הספיקה לגמור את התזכורות על הגבלת זמן מסך ושעת שינה, כשנעה, בתה, התחננה שלא תלך, עוטפת את רגליה בנחישות כאילו רצתה לעצור אותה פיזית. נועה הסירה אותה בעדינות, נישקה לה את המצח והבטיחה שתשוב בקרוב.
כשדלת הכניסה נטרקה, נעה נשארה עומדת במסדרון, מביטה לחלל הריק שבו אמא שלה עמדה קודם. היא לא בכתה, לא התלוננהרק השתתקה, השתיקה כבדה ומוזרה לגילה. ניסיתי להקל על האווירה. בנינו אוהלים משמיכות, צבענו חד-קרן, אפילו רקדנו במטבח לצלילי שירים שטותיים, והיא חייכה חיוך קטן, מתאמץ.
בהמשך היום, שמתי לב למשהו מוזר. היא ביקשה רשות לכל דברלא “אפשר מיץ?” אלא “אפשר לשבת פה?” או “מותר לי לגעת בזה?” אפילו כשצחקה מבדיחה שלי, שאלה אם מותר לה לצחוק. זה נראה מוזר, אבל חשבתי שהיא פשוט מתמודדת עם חסרון אמא שלה.
בערב הכנתי משהו מחמםקדירת בקר ישראלית, בושלה לאט, ריח בשר ותפוחי אדמה וגזר ממלא את כל הבית. שמתי לה קערה קטנה עם כף, וישבתי לשולחן מולה.
נעה הביטה במרק כאילו הוא בלתי נראה. היא לא הרימה את הכף, כמעט לא מצמצה. עיניה היו נעולות על הקערה, הכתפיים מקופלות, כאילו היא מתכוננת למשהו לא צפוי.
אחרי כמה דקות, שאלתי בעדינות, “נעה, למה את לא אוכלת?”
היא הורידה נשיאתה, וקולה בקושי נשמע.
“אני יכולה לאכול היום?”
לרגע לא הצלחתי להבין מה היא אומרת. חייכתי אליה, זה הדבר היחיד שיכולתי לעשות, והתקרבתי, “בוודאי שמותר. תמיד מותר לך לאכול.”
עם המילים האלה, נעה התמוטטה בבכי, אחזה בשולחן, ופרצה בבכי עמוק, כזה שמרגיש כמו משקל של שנים.
אז הבנתי שזה בכלל לא קשור לאוכל.
רצתי אליה וכרעתי לצד הכיסא. היא המשיכה לבכות בפראות, כל גופה רועד. חיבקתי אותה, ציפיתי שתדחוף אותי, אבל היא נאחזה בי בלי להסס, טומנת את פניה בכתפי, כאילו חיכתה שיתנו לה רשות אפילו לכך.
“זה בסדר,” לחשתי לה, הלב שלי דופק במרץ. “פה בטוח. לא עשית שום דבר רע.”
וזה גרם לה לבכות חזק יותר. הדמעות שלה ספגו לי את החולצה, והיא הייתה כל כך קטנה בין הידיים שלי. ילדים בגיל חמש בוכים על מיץ שנשפך או עיפרון שנשבראבל זה היה בכי של פחד, של אבל.
כשנרגעה לבסוף, התרחקתי בעדינות והסתכלתי עליה. הלחיים שלה אדומות, האף נוזל. היא לא הסכימה להסתכל לי בעיניים. הביטה ברצפה כאילו מחכה לעונש.
“נעה,” אמרתי בשקט, “למה חשבת שאסור לך לאכול?”
היא עיוותה את אצבעותיה הדקות עד שהלבינו, ואז לחשה בסודיות:
“לפעמים… אסור לי.”
השתרר שקט. הפה שלי התייבש. ניסיתי להישאר עם מבט רך, בלי להישבר.
“לפעמים למה?” שאלתי בשקט.
היא משכה בכתפיה, העיניים שוב מתמלאות דמעות. “אמא אומרת שאכלתי יותר מדי. או אם הייתי רעה. או אם בכיתי. היא אומרת שאני חייבת ללמוד.”
משהו חד וחם התעורר בי. לא רק כעסמשהו עמוק יותר, כעס של מישהו שמגלה שילדה נאלתה ללמוד חוקים שלא אמורים להיות לה.
בלעתי רוק ושמרתי על קול יציב. “מתוקה, תמיד מותר לך לאכול. אוכל זה לא עונש.”
היא הביטה בי כאילו קשה לה להאמין. “אבל… אם אני אוכלת כשאסור, אמא כועסת.”
לא ידעתי מה לומר. נועה היא אחותי. בילינו יחד ילדות, היא זו שבוכה בסרטים ואוספת חתולים אבודים. שום דבר לא מסתדר בראש.
אבל נעה לא ממציאה דברים כאלה. ילדים לא ממציאים חוקים כואבים ככה סתם.
לקחתי מפית, ניגבתי לה את הפנים, והנהנתי. “טוב,” אמרתי, “אצלי, יש כלל – כשאת רעבה, את אוכלת. זה הכל. אין סודות.”
נעה מצמצה לאיטהּ, כאילו מנסה לעכל את הכלל החדש.
הגשתי לה כף מרק, כמו לילדה קטנה. השפתיים שלה רעדו, היא פתחה פה וקיבלה את הביס. עוד אחד, ועוד אחד.
אכלה לאט, בוחנת אותי אחרי כל כף, כי אולי אני אהפוך את הכללים. אחרי כמה כפיות, הבטן שלה התרככה.
ואז, פתאום, לחשה, “הייתי רעבה כל היום.”
הגרון שלי נסגר. הנהנתי, מנסה שלא תראה כמה זה מרסק אותי.
אחרי הארוחה, נתתי לה לבחור סדרה. התכרבלה בספה עם שמיכה, מותשת מהבכי. באמצע הפרק, נרדמההיד הקטנה שלה נשענת על הבטן, כאילו שומרת שהאוכל יישאר.
בלילה, אחרי שהשכבתי אותה, ישבתי בסלון החשוך. הנייד שלי מאיר את השם של נועה.
רציתי להתקשר אליה ולדרוש תשובות.
אבל לא עשיתי את זה.
כי אם אטעה, נעה תסבול.
למחרת קמתי מוקדם, הכנתי פנקייקיםתפוחים זהובים, עם אוכמניות. נעה נכנסה למטבח בפיג’מה, משפשפת עיניים. כשראתה את הצלחת, נעמדה כאילו פגעה במחסום בלתי נראה.
“זה בשבילי?” שאלה, זהירות.
“בשבילך,” אמרתי. “וכמה שתרצי.”
התיישבה באיטיות, בודקת אותי בכל ביס. היא לא חייכה. רק נראתה מבולבלתכאילו משהו טוב לא יכול להיות אמיתי. אבל המשיכה לאכול. בסיום השני, לחשה, “זה המועדף עליי.”
כל היום שמתי לב. נעה נרתעה כשקראתי לכלב, גם אם זה היה רק בקול רם. התנצלה בלי סוף. אם נפלה לה עיפרון, לחשה “סליחה” כמו שמצפה לעונש.
אחה”צ, כשהרכיבה פאזל, שאלה פתאום, “תכעסי אם לא אסיים?”
“לא,” אמרתי, כורעת לידה. “לא אכעס.”
הביטה בי, בודקת אם אני רצינית, ואז שאלה בלחישה שממש כמעט שברה אותי:
“את עדיין אוהבת אותי כשאני עושה טעויות?”
קפאתי לשנייה, ואז חיבקתי אותה. “הכי אוהבת,” אמרתי בתוקף. “תמיד.”
הנהנה, כאילו אגרה את התשובה עמוק בפנים.
כשנועה חזרה הביתה במוצ”ש בערב, נראתה שמחה לראות את נעה אך גם מתוחהכאילו דואגת למה ילדה תגיד. נעה רצה לחבק אותה, אבל זה היה חיבוק זהיר. לא הילדותי והבטוח, אלא כאילו מודדת את מצב הרוח.
נועה הודתה לי, אמרה שנעה “רגישה לאחרונה,” התבדחה שאולי התגעגעה יותר מדי. חייכתי מאולץ, הבטן שלי מתהפכת.
כשהילדה הלכה לשירותים, לחשתי, “נועה, אפשר לדבר?”
היא נאנחה. “על מה?”
אמרתי בשקט, “נעה אמרה לי בלילה שהיא שאלה אם מותר לה לאכול. שהיא לא תמיד אוכלת.”
פניה של נועה התקשחו. “היא אמרה לך?”
“כן,” עניתי. “והיא ממש פחדה.”
נועה הסיטה מבט. לרגע הייתה דממה, ואז אמרה מהר מדי, “היא פשוט רגישה, היא צריכה גבולות. הרופא אמר שחשובים הגבולות.”
“זה לא גבול,” רעד הקול שלי. “זה פחד.”
עיניה הבריקו. “את לא אמא שלה.”
אולי לא. אבל גם לא הייתה לי אפשרות לשתוק.
באותו ערב, אחרי שיצאתי מהבית שלהן, ישבתי ברכב, מביטה בהגה, חושבת על הקול הקטן של נעה ששואלת אם מותר לה לאכול. איך נרדמה עם היד מקרבת לבטן.
הבנתי:
לפעמים הדברים הכי מפחידים הם לא סימנים שרואים בעיניים.
לפעמים זה חוקים שילדים חיים לפיהם, בלי לשאול בכלל.
אם היית במקומי… מה היית עושה?
האם היית מתעמתת שוב עם נועה, מתקשרת לייעוץ, או מנסה לזכות באמון של נעה ולתעד הכול קודם?
ספרי לי מה את חושבתכי אני עדיין מחפשת את הצעד הבא.
