אף פעם לא העליתי בדעתי שהמשפחה שלי תעשה לי דבר כזה תנצל את האמון שלי ותשאיר אותי בלי שקל בכיס. בדירה שלנו ברחובות, דירת שלושה חדרים, אמא שלי, אחותי ואני היינו שותפות מלאות בבעלות. סבתא שלנו, שהייתה לה גם דירה משלה ברמת גן, הבטיחה לערוך צוואה לשתינו, כך שאחותי ואני נקבל כל אחת חצי מהדירה שלה. התכנון היה שנחליט מי תגור בדירה או שנמכור אותה ונחלק את הכסף. אז, אחותי חזרה לגור עם אמא אחרי הריון מפתיע, ואני גרתי בירושלים בעקבות הלימודים.
עם הזמן, אחותי והמשפחה שלה תפסו את החדר הגדול ואמא שלי עברה לקטן. כשבאתי לביקור, אני ואמא חלקנו חדר, אבל היה לי ברור שאחרי שאתקבל לתואר, כבר לא אוכל להישאר בדירה הזאת בגלל הגיס שלי. אמא, שנזהרת לא להפר את השלום עם בעלה של אחותי, ביקשה ממני לא לעורר בעיות. שיתפתי את סבתא שלי בחששותי, והיא הציעה פתרון: אולי אני אוותר על החלק שלי בדירה, ונעדכן את הצוואה כך שאקבל את הדירה הקטנה ברמת גן. העברתי את הרעיון הזה לאמא ולאחותי, אבל אחותי רק חייכה בזלזול והציעה לי ללכת לבית משפט היא הייתה בטוחה שהיא תנצח.
בסופו של דבר, אכן חתמתי על ויתור על החלק שלי, אך למרבה הצער, סבתא לא הספיקה לשנות את הצוואה. מצבה הידרדר במהירות והיא נפטרה בטרם ביצעה את השינוי. כך, אחותי ירשה את כל הדירה ברחובות, וגם חצי מהדירה ברמת גן שבה כבר גרה. פניתי לאמא שלי לעזרה, אבל היא בחרה לעמוד לצד אחותי, למרות מה שסוכם במסמכים. אמא אמרה, בלי להישיר מבט, שכולנו גרים באותו בית ואין צורך בסכסוכים.
בדירה של אחותי כיום אמא שלי עובדת, מנקה, ומטפלת בנכדים. כל עוד היא יכולה לתרום ולחסוך להם כסף מהפנסיה שלה, הם שומרים על קשר. אבל אני דואגת ליום שבו אמא שלי לא תהיה “שימושית”. אין לי כמעט משפחה קרובה כאן, ולכן כבר אין הרבה מה שיקשור אותי לעיר הזאת. אמא ואחותי הפכו לשותפה אחת חזקה מול יתר העולם, אבל אני החלטתי להפסיק את הקשר איתן המעשים שלהן הותירו לי פצע עמוק בלב.
