גבר, תפסיק לעקוב אחרי! כבר אמרתי לך שאני באבל על בעלי. אל תרדוף אחרי, אתה כבר מתחיל להפחיד אותי! כמעט צעקתי עליו.
-כן, אני זוכר אבל יש לי תחושה שאת בעצם באבל על עצמך, לא עליו. סליחה, לא ויתר המחזר העקשן.
אני בכלל הגעתי לבית הבראה כדי לנוח. רציתי שקט וציפורים, לא גברים מציקים. אחרי שבעלי, אלעד, נפטר בפתאומיות, הייתי צריכה זמן לעכל. התחלנו יחד שיפוץ־דירה, חסכנו כל שקל, לא הרשינו לעצמנו כמעט כלום, ואז בבת אחת הכל נגדע אלעד עבר התקף לב שני, והפעם האמבולנס כבר לא הספיק. קברתי אותו ונשארתי לבד בלי חצי שני, בלי דירה מסודרת, אבל עם שני בנים מתבגרים. הרגשתי חור. איך עוזרים הלב הזה?
בעבודה קיבלתי חופשת התרעננות לבית הבראה בכפר הנופש על יד חדרה. הייתי אנטי. לא רציתי אפילו לצאת מהבית. החברות לחצו:
-דסי, את לא אלמנה הראשונה ולא תהיי האחרונה. הילדים צריכים אותך. תצאי, תרענני את הראש.
אז נסעתי.
ארבעים יום עברו מאז הלווייה, אבל הכאב לא השתחרר לרגע.
שיכנו אותי בחדר עם צעירה בשם נעה, בחורה קורנת וצוחקת, מין אור כזה שכל הזמן סביב. האמת? זה קצת עצבן אותי. בכלל לא רציתי לחלוק עמה את הצער שלי בשביל מה? היא בדיוק מהסוג שמתחילים איתה מאהבים סדרתיים; כל אתרי הנופש אותם גברים: גרושים, אלמנים או נשואים משועממים. ניסיתי להזהיר אותה מהמדריך החמוד שכבר נדבק אליה. בטוח שהוא עם עבר מסובך.
-חס וחלילה, דסי! אני כבר קל ברוח, מכירה טיפוסים כאלה, נעה צחקה.
ואז נעלמה כל ערב לדייטים אני, לעומת זאת, העברתי שבוע שלם בחדר כמו צל: קוראת ולא זוכרת מה, בוהה בטלוויזיה בלי לראות כלום.
יום אחד קמתי עם אווירה טובה. פתחתי את החלון, אוויר נהדר, חשבתי אצא קצת ליער, אשמע ציפורים, אשאף רוח צח. בדיוק אז פגשתי בו.
ברור שראיתי אותו קודם בחדר האוכל. גמד נמוך, מבט ישיר מדי, ממש לא מצא חן בעיני. היה נמוך לפחות בראש ממני משהו במראה שלו דחה אותי.
אבל הוא היה מסודר, מגולח למופת, לבוש טיפ־טופ. כל ערב היה מתקרב לשולחני, קדים בנימוס ובידיו תמיד זר פעמוניות קטנות (שיש בשפע מסביב). הודיתי בלב, זה היה עדין ונעים. לא תיכננתי שום רומן מספיק מה שיש לי.
הוא לא התייאש. אפילו הצטרף לטיולים הליליים שלי. כשהייתי שמה סניקרס בלי עקב, בעיקר כדי שלא תהיה תחושת גובה, בכלל לא הזיז לו. כנראה שהוא כישף נשים עם הקול שלו. רבקה, בחיים לא שמעתי קול גברי כזה. איכשהו מצאתי את עצמי כבר יוצאת איתו לריקודים בערב, נוסעים יחד לשוק להביא פירות הוא ניסע להזמין אותי לחדר שלו שוב ושוב. אני נשארתי עקשנית לא קל!
לפני שנסע, הוא אמר לי בסוף:
-דסי, מחר את כבר חוזרת הביתה. אולי תבואי אלי לחדר לתה הערב?
-אחשוב על זה, עניתי מתחמקת.
בערב האחרון, החלטתי לא לצער אותו ובאתי. ידעתי מה הולך לקרות.
החדר היה ערוך כאילו מטבחון פרטי, חטיפים, עוגיות, כלי אוכל. ״הכל מהחדר אוכל״ חשבתי וצחקתי בלב. יניב היה ג’נטלמן, שלף בקבוק קאווה.
-אז למה נרים כוס, דסי? הוא שאל ברצינות.
-תשכח ממחר, בטח לא תזכור אותי כל הגברים אותו דבר.
-מה פתאום! אמר והרמנו; על אהבה דסי, על אהבה!
בבוקר התעוררנו מחובקים. אוח, למה חיכיתי כל השבוע? בשביל מה כל ההתקשחות המטופשת הזו? הרגשתי פתאום ילדה נאהבת, ממש התאהבתי. ועכשיו צריך כבר לארוז ולחזור.
נפרדתי מנעה, שפרצה בבכי.
-מה קרה, נעה?
-אני בהריון, דסי, ולא יודעת אצל מי, בכתה.
-הוא, מדריך הבידור? ניסיתי להבין.
-לא בעצם, התחלתי פה עם מישהו מהבניין ליד, גם לו יש אישה בבית הודתה.
-נו באמת, תתקשרי כבר להורים שלך! שיבואו לסדר מה שצריך בזמני לא היו דברים כאלה. ובינתיים בואי איתי למנהלת בית ההבראה, אולי היא תוכל לעזור, חיבקתי אותה.
סידרתי מזוודה. לא רציתי לעזוב. אחרי 24 ימים, הכל נראה פתאום מוכר, במיוחד יניב.
האוטובוס הגיע. יניב ליווה אותי עם פעמוניות ביד. בכיתי בלב.
כל הרומן נגמר ככה. רק תיכף וקולו יקרא אני זורקת הכל ובאה איתו.
גרנו בערים נפרדות, אפשר היה להתכתב רק במכתבים. ואז קיבלתי מכתב מאשתו של יניב. אני יודעת עליכם, זה לא ילך לך, אני צעירה ממך בעשר שנים. בכלל לא הגבתי. למה להיכנס לזה.
עברו עוד חצי שנה, ויום אחד יניב פתאום הופיע אצלי בבית. הבנים שלי היו בשוק, אבל שתקו.
-יניב? אתה רק עובר או?
-לא אם את לא מגרשת אותי, דסי, אני נשאר, גמגם.
הבנים נעלמו מיד לחדר.
-תיכנס מה הביא אותך? הבאת לי מכתב מאשתך? צחקתי בעקיצה.
-סליחה, המכתב היה בשבילך, היא מצאה אותו. מתגרשתי, דסי.
-לא ידעתי שהיית נשוי לא היית מספר, לא היה קורה בינינו כלום. אז מה עכשיו?
-בואי נתחתן, דסי הציע פתאום.
-אני לא יודעת יש לי ילדים, כמו שראית. איך הם יגיבו? צריכה לחשוב. זה לא ככה בקלות.
-זה בסדר, גם לי יש ילדה נועה, בת 10. אמא שלה לא מתפקדת, אני אקח אותה, נהיה כולנו ביחד.
-רגע רגע, יניב, אני בכלל לא מכירה את הבת שלך, ואתה כבר עושה אותי אמא שלה. תן לי לעכל, נדבר בבית אחרי, קודם תאכל משהו. צחקתי אליו בחיבה.
משפחה מושלמת לא נהיינו. היו ריבים, עזיבות, חזרות כל אחד עם האופי שלו. אבל המשכנו לאהוב.
שנה חלפה. הבן שלי רועי ונועה, הבת של יניב, התחתנו. יום אחד עזבו בגאווה לדירה שלהם, טענו שהרסנו להם את הילדות, שלא היינו צריכים להתחתן אחד עם השנייה, שאני לא הייתי אמורה להינשא שוב אחרי שהתאלמנתי, שהוא לא היה אמור לעזוב את אשתו. רק ביום ההולדת של יניב נועה התקשרה.
שלוש שנים אחרי, הם הזמינו אותנו לבקר. פחדנו, התרגשנו הלכנו לראות מה עכשיו.
התברר שנולד להם בן קטן נכד ראשון שלנו יחד! אושר! בערב, סביב השולחן, ביקשו סליחה, אמרו שלמדו שהחיים לא תסריט. שצריך סבלנות, לקבל. את הילד קראו שלום שיהיה תמיד שלום בבית.
וזהו, רבקה, ככה נולד לנו אושר מחודש.
